כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

פס קול שבועי

הרווח בין הגבר לאשה…

על המרחק והמרווח וגם המשותף בין אלבומו החדש של דודו טסה "סחרחורת" לבין אלבומה החדש של נינט " Sympathetic Nervous System ". האזין, עיין בחוברות, חפר, רשם וערך – יובל אראל.

נינט, דודו טסה. צילום: יח"צ
נינט, דודו טסה. צילום: יח"צ

לכאורה מדובר בשני כוכבים יציבים בשמי המוסיקה המקומית, למעשה מדובר בשני מסלולי מעוף שונים. כן, שני האלבומים הגיעו באותו יום לתיבת הדואר, אולם כל אחד בנפרד, כאילו והצהירו, אנחנו שנינו לא מאותו הכפר, ובתמצית לפני החפירה – דודו טסה הוא המיינסטרים, נינט יוצאת משם אל הסצנה העצמאית, בועטת, זועקת – עכשיו אני כאן ואל תתעלמו.

לקחתי את שניהם לנסיעה ברכב, אולם עשיתי הפרדה, יום המוקדש לו ויום המוקדש לה, בדרך אל הופעות, בחזרה מהופעות, ביום בלילה, בסידורים, בבילויים, שטפתי את האוזניים.

הסחרחורת של דודו טסה

דודו טסה במועדון התיאטרון. צילום: יובל אראל
דודו טסה במועדון התיאטרון. צילום: יובל אראל

בשנתיים האחרונות נהנה דודו טסה מקהל נלהב ואוהב בהופעות מלאות אנרגיה. כולם אוהבים את דודו – מכל הקצוות – מבוגרים, חיילים, בורגנים או קיבוצניקים, זה המיינסטרים. אחרי ההצלחה של אלבומו  "דודו טסה והכוויתים", השתתפות בפרויקטים מוסיקאליים חוצי עולם ואולמות חוזר דוד טסה אל שורשי הרוק'נרול.

המאפיין המרכזי ביצירתו של  דודו טסה הנה היושרה האמנותית חסרת הפשרות, בצניעות האופיינית לו. דודו טסה מפלס את דרכו להכרה האמנותית הרחבה אט אט, גם הפעם, באלבום החדש ממשיך דודו טסה לחפש מקומות חדשים. המוזיקה והטקסט מתחברים לכדי ההוויה שדודו טסה יוצר כל כך טוב.

דודו טסה מהווה דוגמא ליוצר מצוין המוביל בדרך אחראית, ישרה ומקצועית את הצליל האתני, פולקלורי, מזרחי למחוזות המיינסטרים של ההוויה המוסיקלית, דודו טסה נולד וגדל בשכונת התקווה בתל אביב. כבר בתור ילד, בגיל 13 השיק את אלבומו הראשון, "אוהב את השירים", בהפקת ישי בן צור.

מאז שיתף פעולה עם יוצרים וזמרים רבים בפרויקטים משותפים שהעלו אותו על המסלול לצמרת היצירה המקומית, אחת מפסגות יצירתו הנה אלבומו הקודם "דודו טסה והכוויתים", המורכב כולו מחומרים של סבו ואחיו, דאוד וסאלח אל כוויתי. שילוב של מוזיקה עיראקית עם צלילים עכשוויים, אותו ניתן להגדיר כיצירה המשמרת את העבר החי ביחד עם ההווה למען העתיד.

את המבט הראשון אל תוך האלבום החדש קיבלנו עם שלושת הסינגלים – "עם חלומות כאלה", "יש בינינו בית" ו"צריך" שהושקו לפני הפצת האלבום והפכו ללהיטים בין לילה ואף טיפסו למקומות הגבוהים במצעדים, באלבום החדש משתף דודו טסה  פעולה עם מספר כותבים בצוותא.

בהופעות מקרין דודו טסה מעין צניעות אופיינית ללא ראוותנות של כוכב רוק'נרול, כאשר אתה מאזין לאלבום האוזניים פשוט מתענגות על הצלילים, המילים הכל כך ברורות, לשירים שנכתבו בידי דודו עצמו ביחד עם שותפים, כגלעד כהנא ב"צריך" – אחד השירים העוצמתיים המתאר בפשטות ודיוק מציאות אישית וקולקטיבית בגבולות מטושטשים.

צריך להתכונן למבול | צריך להערך למלחמה | אמרתי אמרתי לך אלה לא גשמי ברכה | אנא ממך | צריך לאוורר את הנשמה | צריך להינעל על כוונה | אולי רק מילה קטנה | תהפוך את האדמה | אנא ממך

ומה יהיה עלינו מה יהיה עלי | הדלת שוב נטרקת שואלת מתי | ומה יהיה עלינו מה יהיה עלי…

כך מתרחש גם בשירו "יש בינינו בית" אותו כתב דודו טסה יחד עם המשורר אלי אליהו המתנגן בנעימה על גבי האתניות אך עם מילים נוקבות של בינו לבינה עם תהום פעורה, שיר היוצר מתח לקראת פורקן של וואקום המפריד בין בני הזוג כמשל מים שחורים וכבדים, כן, אין הנחות בחיים…

ויש את מה שרצית שאהיה | ויש מה שרציתי שתהי | ויש בינינו בית | ולא נכנס מספיק אור | על הדלת כתבנו כאן גרים | וחיכינו לאושר | וקנינו כמה דברים | שהרווחנו ביושר| והבטחנו בלילות הקרים | ושכחנו בבוקר | אין הנחות בחיים | שילמנו ביוקר…

וכמובן "עם חלומות כאלה", השיר השני באלבום, אף אותו כתב דודו טסה יחד עם המשורר אלי אליהו, המוזיקה והטקסט מתחברים לכדי הדבר הזה, שדודו טסה עושה כל כך טוב. החיבור המצוין בין המילים למנגינה הוא שהופך את השיר לאחד המוצלחים שלו וכמובן למאפיין המוביל באלבום.

עם חלומות כאלה מי בכלל רוצה לחלום | בשעות האלה לב קשה כמו יהלום | אם תלמדי אותי לרקוד | אני מבטיח לך שאוהב אותך אם לא לעד | אז עד שאתפכח| עם חלומות כאלה מי בכלל רוצה לחלום | חלון בלי בית, חבלים וסולמות | תנעלי טוב את הדלת שהאושר לא יברח | לא הבטחתי אהבת עולם אבל נתתי לך מפתח..

כשהקהל בהופעות צועק את המילים מהתחלת כל שיר ועד סופו במלוא גרון, אתה מבין ויודע כי מדובר במשהו אמיתי. הנה הזדמנות לשמוע מפי היוצר על התהליך שקדם להשקת האלבום, מסמך.

לסיכום – סוד קסמו של דודו טסה באלבומו החדש "סחרחורת" הוא החיבור בין המילים, הקול העוצמתי והפשטות שאיננה מחפשת את הרהב והמוחצנות, זהו אלבום שלא ניתן לתיוג מעבר למילה ישראל, פשוט יצירה בשלה ומלאה המוגשת למאזינים שכל הנדרש מהם הוא להניחו על מגש הנגן, לשבת ולהאזין, עשו זאת.

תרשמו ביומן – הופעות ההשקה לקהל התל אביבי יתקיימו בתאריכים 16,17.07.2012 במועדון זאפה ת"א, מגדלי זיו, ראול וולנברג, כרטיסים במחיר 100 ש"ח לרכישה מקוונת.


נינט – Sympathetic Nervous System

נינט בהופעה. צילום: יובל אראל
נינט בהופעה. צילום: יובל אראל

האמת שכבר הקדמתי וכתבתי כמה מאות מילים על התופעה ששמה נינט, על המהפך והמעבר למוסיקת רוק'נרול בועטת וצווחת, על האישה הצעירה שלוקחת את הקריירה שלה במלא הרצינות וכשהיא נוגעת בשוליים בהוויה המוסיקלית היא גם נוכחת שם (הצימר). עתה, לאחר שהאלבום בכבודו ובעצמו מונח על שולחני והדיסק מתנגן לו במערכת אשתדל להוסיף עוד כמה תובנות מעבר לסופרלטיבים שהרעפתי בפוסט הקודם.

נינט הגיעה לרוויה מהעשייה שלה, היא פשוט רוצה לרדת מהעץ הגבוה של המיינסטרים, השילוב הקדחתני בין ההשתתפות בסדרות טלוויזיה, קמפייני פרסום ואלבומים בעברית הזורמים עם קהל המעריצים ששומר לה אמונים עוד מימי כוכב נולד1.

נינט היא אישה עם כוח, כאשר היא החליטה על הכיוון החדש בו ברצונה להתהלך היא גייסה את אחד ההרכבים הכל כך מתאימים לכך, רוקפור, להקה וותיקה, שכבר שמה רגל או שתיים על סצנת הדיסטורשן, שמחזיקה באופן גאה על חזה את מדליית הלהקה שנתנה כבוד לפינק פלויד בתקופה הפסיכדלית, ברוך בן יצחק מביא לנינט את התובנות מדרכה הארוכה של רוקפור.

ההחלטה לארוז ולצאת אל מעבר לים לאחד ממרכזי ההארדקור של הרוקנ'רול אותו אמצה נינט בחוזקה אל ליבה נראית נכונה ומוצלחת ביותר, העבודה הארוכה על האלבום החדש – Sympathetic Nervous System באולפני The Motor Museum Studios באפרוריות של ליברפול אנגליה (שם החלו דרכן להקות כמו אואזיס, הארקטיק מאנקיז ועוד) ובהפקתו המוסיקלית של מייק קרוסי. והשתתפותה של מאיה בלזיצמן כנותנת הטון הגותי למנגינות הובילו ליצירת אלבום שכל כולו מחאה, צעקה, אל תגעו בי, אל תתחבקו איתי, אני זועקת, אני מורדת, פצצת אנרגיה (במקרה הזה היא סגולה לעיתים…) הסינגלים הראשונים ששוחררו להשמעה מהאלבום אכן הציגו קורטוב מהנעשה שם בפנים בתקליטור וזכו לאהדה.

באלבום החדש מציגה נינט רוק נשי עוצמתי ובלתי מתפשר. השילוב בין הקול הבטוח והזועק של נינט לבין הגיטרות המנסרות, התופים המהדהדים והרכות של מאיה בלזיצמן יוצרים חוויה אחרת.  האלבום משמר את האנרגיות המתפרצות שהיו באולפן והוא בגדר חוויה ממכרת.

צריך לזכור וחשוב מאוד, נינט לא מגיעה להוויה הזו מהתחתית, היא לא צמחה בשוליים המוסיקליים, היא גדלה ישירות באולפנים האיכותיים, בליווי המקצועי של המספרים הגבוהים בתחום, שהרי היא נחתה היישר מהמגה במה של כוכב נולד בניצנים לפסגת הפופולאריות הישראלית, לכן יש לקחת את ההחלטה שלה לנדוד לשוליים כמעשה אמיץ. כבר ציינתי בפוסט הקודם כי הבחנתי בה באחד מערבי ההארדקור בצימר, באה לפרגן, להתבונן, לשאוב חוויות ותובנות מהשוליים, ועל כן הגיע הזמן להשיל מנינט את זוהר העבר הנוצץ ולחבק אותה כאחת מהחבורה, אוזניים, ידיים ורעיונות נוספים צריכים להתבשל יחד עימה בהמשך הדרך על מנת להפוך את המעבר הזה מעידן המיינסטרים עם המכנה הרחב אל האפלולית הביזארית של מועדוני האוונגרד הצורמים, בן ברוך ורוקפור נתנו לה את הדחיפה הראשונה, עכשיו מוטל על נינט להמשיך בדרך זו ולנסות בשלב הבא להתחבר לגורמים נוספים, ההחלטה היא כולה שלה.

תרשמו ביומן – מופע ההשקה החגיגי יתקיים  בתאריך  26.06.2012 במועדון בארבי בתל אביב. תרשמו ביומן. מופע עמידה, מחירי כרטיסים ינועו בין 80 ל- 70 ש"ח.

ולסיכום: שני כוכבים בעלי יכולות, כישרון וקבלות נעים עתה במסלולים שונים, מהופכים, כל אחד מהם פונה עתה לקהל מנוגד אך יחד עם זאת אוזן מוסיקלית יכולה לקלוט את הצלילים משניהם ולהתענג באותה מידה, אני לבטח לא אפספס את ההזדמנות לחגוג עימם.

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא