יש משהו משעשע בבחירה של ליבי לקרוא לשיר החדש שלה "בון אפטיט". בתיאבון, בעברית. אבל כאן לא מגישים ארוחה צרפתית מעודנת, עם מפית לבנה וסכו"ם מכסף. ליבי מגישה את עצמה, על כל הסתירות, השריטות והמצבים המשתנים. היא לא מתכוונת להיות המנה המושלמת בתפריט שמישהו אחר כתב עבורה. מי שרוצה לטעום, מוזמן. מי שמחפש שלמות, כדאי שיחפש במקום אחר.
בין ביונסה לפיג'מה
כבר בפתיחה ליבי מעדיפה קרואסון על פני פריכית וקוטג'. הבחירה הקולינרית הקטנה הופכת להצהרת עצמאות. בהמשך היא מתארת שבוע שבו היא מחליפה דמויות כמעט מדי יום. ביום ראשון היא ביונסה, בשני מנקה עם קוקו, בשלישי מככבת על פוסטר וברביעי נשארת במיטה. בתוך כמה שורות משעשעות היא מפרקת את הפנטזיה על זהות נשית אחידה ומושלמת. אישה יכולה להיות דיווה בבוקר ולרצות להסתתר מתחת לשמיכה בערב. הסתירות האלה אינן תקלה במערכת. הן חלק מהחיים.
את המשחק הזה עוטפים רועי שחורי ואריאל זוראייב בהפקת פופ קצבית ושובבה. המילים נעות בין עברית לאנגלית, בין סלנג בוטה להצהרות אישיות. אבל מאחורי החוצפה מסתתר מסר רציני יותר. ליבי מכריזה שהצלקות שלה הן דווקא החלקים היפים שבה. בעולם שבו מתקנים כל פגם ומחליקים כל קמט, היא מבקשת להשאיר את השריטות גלויות.
המוזיאון שבו הנשים מסרבות להישאר בתמונה
גם הקליפ, בבימויו של אריאל מלול, ממשיך את אותו רעיון. ליבי לוקחת אותנו למוזיאון דמיוני. נשים מוצגות בו כיצירות אמנות, אובייקטים שנועדו לעמוד במקומם ולספוג מבטים שיפוטיים. אלא שהמוצגים מחליטים להתעורר לחיים. הנשים משתחררות מהמסגרות ומסרבות להמשיך לשחק לפי הכללים. המטאפורה ברורה. אישה אינה ציור שתולים על הקיר ומעניקים לו ציון.
ליבי מספרת על הרעיון שהוביל ליצירת השיר והקליפ: "כשכתבנו את 'בון אפטיט', רציתי לדבר על משהו שאני מאמינה בו בכל הלב: אף אחת מאיתנו לא צריכה להיות מושלמת כדי שיאהבו אותה. לכולנו יש צלקות, שריטות, צדדים שאנחנו פחות אוהבות בעצמנו, וזה בדיוק מה שהופך אותנו לאנושיות ואמיתיות." ובהתייחסה לקליפ היא מוסיפה: "כבר באולפן דמיינתי מוזיאון שבו נשים מוצגות כמו יצירות אמנות, והעולם עומד מולן, בוחן, שופט ומחליט אם הן מספיק טובות. אבל אז מגיע הרגע שבו הן מפסיקות לשחק לפי הכללים, משתחררות ופשוט עושות מה שבא להן."
מטיקטוק אל קדמת הבמה
אנחנו כבר מכירים את ליבי. באוגוסט האחרון סיפרנו כאן על רעות ליבי , יוצאת "אקס פקטור לאירוויזיון" ולהקת פיקוד הצפון, שהחליטה לתת לטיקטוק לבחור את הלהיט הבא שלה. באוקטובר חזרנו אליה עם "בסוף זה יכאב", שיר שנגע בפחד מאהבה ובצלקות רגשיות. כעת היא חוזרת עם "בון אפטיט", שכבר הופיע בפרויקט המקורי וכעת זוכה לסינגל ולקליפ רשמי.
ואם בשיר הקודם הצלקות היו מקור לחשש מפגיעה נוספת, הפעם ליבי מציגה אותן בגאווה. לא עוד משהו שצריך להסתיר, אלא חלק מהזהות שלה. את השיר כתבה והלחינה לצד רועי שחורי, אריאל זוראייב ועמית ממן. שחורי וזוראייב חתומים גם על ההפקה המוזיקלית.
ויש כאן גם פרדוקס קטן ומעניין. ליבי משתמשת בכל הכלים של תעשיית הפופ, אותה תעשייה שמקדשת לעיתים שלמות חיצונית, כדי לערער על האידיאל שהיא עצמה מטפחת. היא עושה זאת בלי נאומים כבדים ובלי להעמיד פנים שהיא מחוללת מהפכה. קצת חוצפה, הרבה קריצה ופזמון שנועד להישאר בראש.
בסופו של דבר, "בון אפטיט" הוא שיר על הזכות להיות לא מושלמת. להסתובב עם איפור או בלעדיו, להרגיש נוצצת או להישאר במיטה. ובעידן שבו כל תמונה עוברת סינון וכל רגע נמדד בלייקים, אולי דווקא זאת המנה שכדאי להגיש. בתיאבון.

