שלוש שנים עברו מאז שבעה באוקטובר, אבל הזיכרון עדיין חי בתוך הקול, התמונה והשיר. הערב הוא קיבל ביטוי בשני מוקדים שונים מאוד, שכל אחד מהם נשא את הכאב בדרכו.
הראשון היה מתחם ההנצחה ברעים, על האדמה שבה התקיימה מסיבת הנובה. השני היה פארק הירקון, שם נערך טקס הזיכרון הלאומי של משפחות 7 באוקטובר. בשני המקומות תפסה המוזיקה מקום מרכזי. לא כהפוגה ולא כקישוט, אלא כשפה שמצליחה לומר את מה שקשה לבטא במילים.
רעים – השירים חוזרים אל המקום שבו הכול נעצר
יותר מ־3,500 בני אדם הגיעו הערב למתחם ההנצחה ברעים. משפחות שכולות, שורדי מסיבות הדרום, חברי קהילת הנובה והציבור הרחב מילאו את המתחם. נשיא המדינה יצחק הרצוג השתתף בטקס, שנערך בשיתוף קק"ל. השנה חברו לראשונה משפחות הנרצחים ועמותת קהילת שבט הנובה לטקס משותף.
המשתתפים הקדישו את הערב לזכר נרצחי נובה, מאשרום, פסיידאק ומידברן. בשעה 18:29 עמד הקהל לדקת דומייה. מיד אחריה נשא אלקנה בוחבוט את תפילת היזכור, ויהודה הלוי, אביו של אביעד ז"ל, אמר קדיש. את הטקס הנחה תמיר סטיינמן. לצד הדברים והעדויות הוקרנו תמונות הנרצחים וסרטוני הנצחה. אבל במקום שהפך לסמל של מוזיקה, ריקוד וחופש, היה ברור שהשירים יעמדו במרכז.
יובל רפאל – "לראות את האור"
יובל רפאל, ששרדה את הטבח במסיבת הנובה, חזרה אל רעים וביצעה את "לראות את האור". זו הייתה בחירה שקשה לנתק מהסיפור האישי שלה. במקום שבו נאבקה על חייה, השיר קיבל משמעות אחרת. כשיובל רפאל חזרה לבמה ברעים, היא עשתה הרבה יותר מלבצע שיר. היא סגרה מעגל אישי וסמלי, גם אם פצע כזה לעולם אינו נסגר באמת.
שולי רנד ועמיר בניון – "אייכה" ו"שמחות קטנות"
שולי רנד ועמיר בניון עלו יחד לביצוע "אייכה" ו־"שמחות קטנות". שני השירים יצרו ציר רגשי ברור. "אייכה" הביא איתו שאלה, כאב וחיפוש. "שמחות קטנות" הציע מבט אחר, כמעט הפוך. בין השבר לבין ההיאחזות בחיים נוצר אחד הרגעים המוזיקליים הבולטים של הערב.
בניה ברבי ולהקת הנובה – "זה בסדר"
בניה ברבי הצטרף אל להקת הנובה לביצוע "זה בסדר". דווקא שם, מול המשפחות והשורדים, השם נשמע טעון במיוחד. קשה לומר שהכול בסדר. אולי זו בדיוק הסיבה שהשיר פעל היטב. להקת הנובה הביאה אל הבמה גם את קולה של הקהילה עצמה. לא רק זיכרון, אלא גם ניסיון להמשיך לחיות.
נינט – "שלא תיפול הרוח"
נינט טייב ביצעה את "שלא תיפול הרוח". גם כאן הבחירה כמעט דיברה בעד עצמה. בסיום הטקס חזרה נינט אל הבמה והובילה את שירת "התקווה".
כך נוצר רצף מוזיקלי כמעט מושלם. לראות את האור, לשאול אייכה, לחפש שמחות קטנות, לומר שזה בסדר ולבקש שלא תיפול הרוח. בסופו של דבר נשארה התקווה.
מרעים לפארק הירקון
כמה שעות לאחר מכן עבר מרכז הכובד אל פארק הירקון. שם נערך טקס הזיכרון הלאומי של משפחות 7 באוקטובר. כ־50 אלף איש הגיעו למקום. את הטקס הנחו אלי שרעבי ושני כהן.
האירוע היה רחב יותר, לאומי יותר ובעל אופי אחר. אם ברעים הזיכרון נשאר מחובר לאדמה עצמה, כאן הוא הפך לפסיפס ישראלי גדול. גם בפארק הירקון השירים עמדו במרכז. אלא שכאן נבנתה שרשרת של דואטים וחיבורים בין אמנים, דורות וסגנונות.
ארקדי דוכין – "מי אוהב אותך יותר ממני"
את החלק המוזיקלי פתח ארקדי דוכין עם "מי אוהב אותך יותר ממני". זהו שיר מוכר מאוד, אבל בערב כזה הוא קיבל משמעות אחרת. משפט שנשמע בדרך כלל כהצהרת אהבה הפך לשאלה על בית, על מקום ועל שייכות.
נועם בתן ויובל דיין – "אייכה"
נועם בתן ויובל דיין חברו לביצוע "אייכה". גם כאן הבחירה הייתה מדויקת. אותו שיר שנשמע קודם ברעים קיבל בפארק הירקון פרשנות חדשה. הוא עבר מן הזיכרון הקהילתי אל הזיכרון הלאומי. המילה "אייכה" נשמעה כמו שאלה שממשיכה לרחף מעל הכול.
הראל סקעת וליהי טולדנו – "ואת"
הראל סקעת וליהי טולדנו ביצעו יחד את "ואת". החיבור ביניהם הוסיף לטקס רגע אינטימי יותר. בתוך מרחב גדול ובין עשרות אלפי אנשים, השיר שמר על תחושה אישית.
– "השיר על הארץ"
עברי לידר ועדן גולן ביצעו את "השיר על הארץ". זה היה אחד החיבורים הבין־דוריים הבולטים בערב. לידר מביא איתו קריירה ארוכה ומזוהה, וגולן מייצגת דור צעיר יותר. בערב שכולו זיכרון לאומי, עצם הבחירה בשיר על הארץ קיבלה משקל ברור.
עילי בוטנר ומשי קלינשטיין – "חג המשק"
עילי בוטנר ומשי קלינשטיין ביצעו את "חג המשק". גם כאן השיר קיבל שכבה חדשה. הטקסט, שמחובר אל החיים בארץ ואל הקיום המקומי, נשמע אחרת אחרי שלוש שנים של זיכרון ופצע.
גלי עטרי ונונו – "בראשית"
אחד החיבורים המסקרנים הגיע עם גלי עטרי ונונו, שביצעו את "בראשית". החיבור בין עטרי לנונו יצר מפגש בין שני דורות שונים מאוד. דווקא הפער הזה נתן לביצוע עומק נוסף.
המילה "בראשית" נשמעה בערב הזה כמעט כמו בקשה להתחלה חדשה.
אמיר דדון ומירי מסיקה – "ניגע אל החלום"
אמיר דדון ומירי מסיקה ביצעו יחד את "ניגע אל החלום". השניים הוצבו במעגל מעין כיכר בין גושי שורות המושבים מוקפים בנרות. הבחירה בשיר נשמעה כמו ניסיון להחזיר אל הטקס מעט אופק. לא להתכחש לכאב, אלא להשאיר בתוכו מקום לחלום. זה היה אחד הרגעים שבהם המוזיקה התרחקה מעט מן האבל הישיר והביטה קדימה.
ליאור נרקיס ובניה ברבי – "עכשיו התור לאהבה"
ליאור נרקיס ובניה ברבי ביצעו את "עכשיו התור לאהבה". בערב טעון כל כך, המשפט הזה קיבל משמעות רחבה יותר מהמקור. הוא נשמע כמעט כהצהרה על הצורך לחזור לחמלה ולערבות. בניה ברבי הופיע כך בשני מוקדי הזיכרון באותו ערב. תחילה ברעים, ובהמשך בפארק הירקון.
תמיר גרינברג ורוני דלומי – "דרישת שלום מחיים אחרים"
תמיר גרינברג ורוני דלומי ביצעו את "דרישת שלום מחיים אחרים". מעטים השירים שיכלו להשתלב בצורה ישירה יותר בערב כזה. עצם הכותרת נגעה באובדן ובגעגוע. זה היה ביצוע שנשמע כמעט כמכתב שמגיע ממקום שכבר אי אפשר להגיע אליו. לראשונה תמיר ניצב על בימה כאשר אין קלידי פסנתר מול אצבעותיו והוא זמר נטו.
שלמה ארצי ואושר כהן – "לתת ולקחת"
לקראת חלקו המאוחר של הטקס עלו שלמה ארצי ואושר כהן לביצוע "לתת ולקחת". זה היה עוד חיבור בין דורות. ארצי, שמלווה את הפסקול הישראלי עשרות שנים, לצד אושר כהן, מהקולות הבולטים של הדור הצעיר. דווקא כאן השיר נשמע כמו מחשבה על יחסים, אחריות והדדיות. שלוש שנים אחרי הטבח, המילים קיבלו משקל נוסף.
עפרי רחום – "התקווה"
את הטקס חתמה עפרי רחום בשירת "התקווה". אחרי שרשרת ארוכה של שירים, דואטים ועדויות, ההמנון החזיר את כולם לנקודה משותפת אחת.
כשהשירים מספרים את הטקס
המבט על רשימת הביצועים מגלה עד כמה המארגנים בחרו בקפידה את השירים לערב הזה. "מי אוהב אותך יותר ממני", "אייכה", "ואת", "השיר על הארץ", "בראשית", "ניגע אל החלום", "עכשיו התור לאהבה", "דרישת שלום מחיים אחרים" ו"לתת ולקחת" יצרו יחד רצף רגשי ברור.
אפילו בלי נאום, הכותרות האלה כבר מספרות משהו. יש בהן אהבה, שאלה, ארץ, התחלה, חלום, געגוע ותקווה. יש גם ניסיון לחבר בין דורות. גלי עטרי עם נונו. שלמה ארצי עם אושר כהן. עברי לידר עם עדן גולן. החיבורים האלה הפכו את הבמה לפסיפס של המוזיקה הישראלית. כל קול הביא איתו עולם אחר, אבל כולם התחברו לזיכרון משותף.
שני טקסים, אותה שפה
הטקס ברעים שמר על אופי אישי וקהילתי, ממש במקום שבו התרחש הטבח. בפארק הירקון הרחיבו המארגנים את המבט אל הזיכרון הישראלי כולו. למרות ההבדלים, שני האירועים השתמשו באותה שפה – המוזיקה.
ברעים חיפשה יובל רפאל את האור. רנד ובניון שאלו "אייכה", ונינט ביקשה שלא תיפול הרוח.
בפארק הירקון שאל דוכין "מי אוהב אותך יותר ממני". נועם בתן ויובל דיין חזרו אל "אייכה". גלי עטרי ונונו פתחו שער ל"בראשית". אמיר דדון ומירי מסיקה ניסו לגעת בחלום. ליאור נרקיס ובניה ברבי פנו אל האהבה. תמיר גרינברג ורוני דלומי שלחו דרישת שלום מחיים אחרים. שלמה ארצי ואושר כהן ביקשו לתת ולקחת.
לצערנו, החברה הישראלית כבר צברה ניסיון רב בטקסי זיכרון. אפשר אפילו לומר, בצער, שאנחנו אלופי העולם בהנצחה. שוב ושוב אנחנו גם יודעים לבחור שירים שחוצים מחנות ודורות, והופכים ברגע אחד לנחלת הכלל.
בסופו של דבר, בשני המקומות נשארה אותה מילה.
התקווה.
