הילד שלא רצה להתבגר חוזר
המחזמר הישראלי "פיטר פן" חזר הקיץ אל הבמות, כמעט ארבעה עשורים אחרי הגרסה שהפכה אותו לקלאסיקה מקומית. עכשיו הוא מתארח במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, עטוף בהפקה חדשה, גדולה וצבעונית.
את הגרסה הישראלית יצרו אורי פסטר וחנוך רוזן, בעקבות הקלאסיקה של ג'יימס מ. בארי. פסטר חתום גם על השירים, לצד המוזיקה שכתב אילן גלבוע. רוזן, שגילם בעצמו את פיטר פן בשנת 1988, חוזר הפעם כבמאי. בכך הוא מחבר דור חדש אל הסיפור והשירים שעליהם גדל דור קודם.
לי בירן נכנס לנעליו של פיטר פן, ומשי קלינשטיין מגלמת את וונדי. ששון גבאי סוגר כאן מעגל יפה במיוחד. הוא חוזר אל המעיל, הכובע והקרס של קפטן הוק, הדמות שאותה גילם גם בהפקה המקורית.
לצדם עולים לבמה לינוי כהן וטל לוי לסירוגין כטייגר לילי. אופיר וייל מגלם את סמי, ואסף לוי וגלעד בראון את ג'ון ומייקל. את חבורת הילדים האבודים משלימים חנן שוורצברג, ליעם פינטו וטימוטי סניקוב, לצד משתתפים נוספים.



נוסטלגיה שקיבלה כנפיים חדשות
הגרסה הישראלית של "פיטר פן" כבר מזמן חרגה מגבולות הבמה. בשלהי שנות השמונים היא הפכה לזיכרון ילדות של דור שלם. קלטת הווידאו, אלבום השירים והספר המשיכו את המסע גם לתוך הבתים.
גם השירים שרדו את השנים. "הלילה הוא חייב להגיע", "אנחנו עפים" ו"ברית דמים" נותרו חלק מהזיכרון התרבותי. כעת הם פוגשים קהל חדש, שחלקו כלל לא נולד כאשר ההפקה המקורית המריאה.
וזו בדיוק אחת מנקודות החוזקה של ההפקה הנוכחית. נוצר כאן מפגש בין ילדים שמגלים את הסיפור לראשונה, לבין הורים שמגיעים עם מטען של זיכרונות.
אני הגעתי עם בני בן השמונה. מבחינתו לא היה כאן שום עניין של נוסטלגיה. מבחינתו פיטר פן הוא עכשיו, על הבמה ומול העיניים. כשהמסך ירד הוא כבר ביקש ללכת שוב.



ארץ לעולם לא נפתחת מול העיניים
גרסת קיץ 2026 מרהיבה, צבעונית ומשופעת בכוכבים מסצנת המיוזיקלס המקומית. מבחינת ההשקעה הבימתית, מדובר באחת ההפקות המרשימות שיצא לי לראות לאחרונה.
רמת השואו והתפאורה משאירה לא מעט רגעים של פה פעור. הבמה מתמלאת בתנועה, צבע, תפאורה ואפקטים. ההפקה אינה חוסכת באמצעים כדי להפוך את ארץ לעולם לא לעולם חי.
וזה בדיוק מה שמחזה כזה צריך. הרי קשה למכור לילד את הרעיון שאפשר לעוף, אם הבמה אינה עפה יחד איתו.
התפאורה רחבת הממדים והעטיפה הבימתית העכשווית מעניקות לסיפור הוותיק גוף חדש. במקביל הן משאירות מקום לנוסטלגיה שמלווה אותו כבר כמעט ארבעה עשורים.



הוק, פיטר, וונדי וכל החבורה
אופיר וייל ראוי למילה טובה במיוחד בתפקיד סמי, סגנו של קפטן הוק. הכימיה שלו עם ששון גבאי עובדת מצוין ומייצרת לא מעט רגעים משעשעים.
גבאי עצמו רק משתבח עם השנים. הוא מעניק להוק נוכחות, הומור והרבה ניסיון בימתי. נדמה שהמפגש המחודש שלו עם הדמות אינו רק מחווה לעבר. הוא באמת נהנה מכל רגע בתוך הקרס.
לי בירן מביא אל פיטר פן שילוב נכון של שובבות, אנרגיה וכריזמה. מבחינת בני, לפחות, הדיון כבר הסתיים. בירן הוא פיטר פן מספר אחת.
משי קלינשטיין מביאה לוונדי קול מצוין ונוכחות בימתית בטוחה. היא אחת הווקאליסטיות המרשימות שפועלות כיום במוזיקה ובתיאטרון הישראלי. החיבור שלה עם בירן מעניק לסיפור את המרכז הרגשי שהוא זקוק לו.
לינוי כהן, כטייגר לילי, מוסיפה קול נהדר והרבה תנועה. קטעי הריקוד שלה מקבלים את הבמה הראויה להם ומחזקים את תחושת השואו הגדול.



אז עפים?
בהחלט.
"פיטר פן" של 2026 מצליח לקחת סיפור ותיק ולהחזיר אותו אל מרכז הבמה. הוא עושה זאת בלי למחוק את הזיכרון של ההפקה ההיא, ובלי להפוך למוזיאון נוסטלגי.
זו הפקה גדולה, נוצצת, צבעונית ובעיקר מאוד משפחתית. המבוגרים יכולים להיזכר. הילדים יכולים להתאהב בפעם הראשונה. ובאיזשהו מקום באמצע כולם שוב רוצים להאמין שאפשר לעוף.
אם אתם מחפשים בילוי משפחתי עם הרבה מוזיקה, צבע וקסם, ארץ לעולם לא מחכה. רק צריך להיכנס לאולם, לכבות לרגע את הציניות ולהרים את הראש.
הם כבר באוויר.
כאן תמצאו מועדים נוספים להצגה וכרטיסים.


ההפקה יפה מאוד, אבל לילי היתה אכזבה, נעליים גדולות שלא הצליחה להיכנס אליהן, ואני חושד שרוב השירים חוץ מאחדים היו פלייבק ולא שירה חיה, גם הוציאו את השיר של הוק "תינוק מתוק" שהוסיף המון על הדמות של הוק ולהבין אותו במימד אחר שהוא גם היה פעם פיטר פן, אחד השירים הטובים במחזמר המקורי כילד הפעם הראשונה 10/10 כהורה עם מה להשוות לקודמת 8/10
תודה רבה 🙂
סמי