יש משהו כמעט מתבקש במהלך החדש של הפרויקט של רביבו. ההרכב בנה קריירה שלמה על זיכרון מוזיקלי ישראלי. עכשיו הוא חוזר עוד כמה שנים לאחור. ממש עד ארגז החול, הגננת, המסיבה והטלוויזיה של פעם.
אחרי 13 שנות פעילות מגיע "נוסטלגיה לילדים", אלבום הילדים הראשון של ההרכב. האלבום כולל 11 רצועות מוכרות מאוד. חברי הפרויקט העניקו להן מעטפת חדשה, אבל השאירו את הזיכרון במרכז.
מהחפלות אל ארגז החול
הפרויקט של רביבו תמיד ידע לעבוד עם נוסטלגיה. זו למעשה אחת מאבני היסוד של הצליל שלו. הם לקחו שירים מוכרים, ליטשו אותם והחזירו אותם לרחבת הריקודים. הפעם הרחבה מקבלת מידות קטנות יותר. כאן מחכים לנו "ברבאבא", "הסבון בכה מאוד" ו"המשפחה שלי". לצדם נמצאים "הופה היי", "אלוקים שלי" ו"הילד הכי קטן". גם "אני נשאר אני" ו"עודני ילד" נכנסו לחבילה.
הבחירה אינה מקרית. אלה שירים שהילדים של פעם זוכרים כמעט בעל פה. אותם ילדים הם כיום הורים ולעיתים גם סבים. הפרויקט מכוון בדיוק אל נקודת המפגש הזאת. זה גם הרעיון שמאחורי האלבום. חברי ההרכב מבקשים לחבר בין הורים לילדיהם דרך אותם שירים. הם רוצים להכיר לדור החדש את פס הקול הישן.
עוזי חיטמן, טהרלב ודתיה בן דור
רשימת היוצרים כמעט מספרת לבדה את הסיפור הישראלי. עוזי חיטמן מקבל כאן מקום מרכזי במיוחד. "שירי ילדות" שלו פותח את המסע. אחריו מגיעים עוד כמה משיריו המזוהים ביותר.
חיטמן חתום גם על הלחן של "הילד הכי קטן". יהונתן גפן כתב את המילים. "רציתי שתדע", המוכר כ"אלוקים שלי", מגיע כולו מעולמו של חיטמן.
יורם טהרלב ונורית הירש מיוצגים באמצעות "ברבאבא" ו"המשפחה שלי". דתיה בן דור מביאה את "מי שטוב לו ושמח". היא חתומה גם על "אני נשאר אני".
גם מרים ילן שטקליס נמצאת כאן. "הסבון בכה מאוד" שלה קיבל בזמנו לחן של צביקה פיק. יגאל בשן מצטרף עם "הופה היי", מההמנונים הגדולים של ילדות ישראלית אחרת.
ברבאבא חוזר עם ציפי שביט
אחד החיבורים החביבים באלבום מתרחש דווקא ב"ברבאבא". ציפי שביט מצטרפת לפרויקט בביצוע החדש. היא הרי מזוהה עם השיר ועם תרבות הילדים הישראלית. הנוכחות שלה מעניקה לביצוע החדש חותמת מקורית. היא גם מחברת יפה בין הטלוויזיה הישנה למסך החדש. פעם ישבנו מול הטלוויזיה וחיכינו לתוכנית. היום הילדים מקבלים הכול מיד בנייד.
ומה עושה כאן בינה מלאכותית?
גם העניין החזותי מקבל תפנית עכשווית. לכל השירים מצורפים קליפים צבעוניים. שי שושן גואטה יצר אותם באמצעות טכנולוגיות בינה מלאכותית. חברי הפרויקט הופכים בהם לדמויות מונפשות. כך נפגשות שתי תקופות כמעט מנוגדות. מצד אחד שירי גן בני עשרות שנים. מהצד השני נמצאת הטכנולוגיה החדשה ביותר.
אולי דווקא שם נמצא הסיפור כולו. נוסטלגיה אינה חייבת להישאר בתוך אלבום תמונות ישן. היא יכולה לקבל עיבוד חדש, אנימציה וקצב אחר. העיקר שהשיר עדיין מצליח לפתוח את אותה מגירה בראש.
הילדים של אז מביאים את הילדים של היום
חברי הפרויקט אומרים שהם רוצים לראות הורים וילדים שרים יחד. כל דור מגיע לשירים מהמקום שלו. אבל שניהם נפגשים באותו פזמון. וזה כנראה הסיפור האמיתי של "נוסטלגיה לילדים". הפרויקט של רביבו לא המציא מחדש את שירי הילדים. הוא גם לא צריך לעשות זאת.
הוא פשוט הזמין אותם לחפלה המשפחתית שלו. ועכשיו נשאר לראות מי ישיר חזק יותר. הילדים שבסלון, או ההורים שנזכרו פתאום בגן.
