ישנם ימים שבהם כמה שירים חדשים נוחתים יחד ומתחילים לדבר ביניהם. אף אחד מהיוצרים לא תכנן את המפגש הזה, כמובן. ובכל זאת, ארבעת השירים שיצאו היום מתחברים סביב סערות פרטיות מאוד. חרדה, פרידה, קבלה עצמית ואהבה שמסתבכת בין שני אנשים.
הם גם מגיעים מארבעה עולמות מוזיקליים שונים. אבנר טואג ושי המבר נכנסים אל הים. מאי ספדיה נשארת לריקוד אחרון. יובל לוי מחפשת קשת אחרי הסערה. ללה וייל מנסה להבין מי נשאר ממנה בתוך משולש אהבה.
לכל אחד מהשירים מצטרף גם וידאו קליפ. כך אפשר לפגוש אותם גם דרך העיניים, ולא רק באוזניים.
אבנר טואג ושי המבר נכנסים אל הים
המוזיקאי אבנר טואג ממשיך להתקדם אל אלבום הסולו השלישי שלו. הפעם מצטרפת אליו שי המבר בדואט “הים הזה”. טואג כבר מחזיק מאחוריו שני אלבומים ושורת שיתופי פעולה. ביניהם נמצאים עלמה גוב, רן דנקר, רביב כנר וההרכב Pattie.
השיר החדש מצטרף לשירים שכבר יצאו מתוך האלבום שבדרך. אבל כאן טואג נכנס למקום חשוף במיוחד. הים שעליו הוא והמבר שרים איננו חוף רומנטי. הוא הופך לדימוי של חרדה ושל אובדן אחיזה.
כבר בפתיחה עולה האפשרות לחצות אותו ולהתמסר. בהמשך החרדה עצמה מקבלת שם ונכנסת ישר אל החדר. אין כאן ניסיון להסתיר אותה באמצעות מטאפורה יפה. היא מגיעה, משתלטת ומשנה את כל מה שהיה מוכר רגע קודם.
הדימויים הימיים ממשיכים לעבוד לאורך השיר. יש צלילה, ספינה, מחסה וחיפוש אחר כיוון. גם המעבר בין “צולל” לבין “צוללת” מעניק לסיפור שכבה נוספת. פתאום שני קולות חולקים את אותה סערה.
טואג מספר שהשיר כלל לא נכתב כדואט. רק כאשר התחיל להבין את העולם שלו, שמע בדמיונו את קולה של המבר. ההקלטה עצמה התרחשה בתוך החיים. המבר הגיעה לאולפן עם נדב ובנם כרם, שהיה אז תינוק קטן.
עדי רותם וטואג אחראים על ההפקה המוזיקלית. הם משאירים לשני הקולות מספיק מקום לנשום. כך נשאר במרכז אותו רגע שבו מפסיקים לברוח. לפעמים הדרך החוצה מתחילה דווקא כשמסכימים להיכנס למים.
מאי ספדיה נשארת לריקוד אחד אחרון
היוצרת מאי ספדיה מגיעה עם “הריקוד האחרון”, וכבר בשם נמצא הסוף. אלא שהלב שלה עדיין לא יצא מהחדר. ספדיה כתבה את השיר עם אליאור רביד ואבי אוחיון. את הלחן, העיבוד וההפקה המוזיקלית היא לקחה אליה.
השיר מגיע אחרי תקופה שקטה יחסית מבחינתה. הוא מסמן התחלה של פרויקט חדש ואישי. כבר במשפט הפותח היא קובעת שלב לא נשבר סתם. מכאן היא נכנסת אל פרידה שכבר התרחשה, אבל עדיין לא הושלמה בפנים.
הדוברת אינה באמת מבקשת להחזיר את הקשר. היא רוצה לדעת שנשאר לה מקום אצל האדם שעזב. המשפט החוזר, “בסוף זאת רק אני”, מחזיק געגוע, קנאה ופחד. בעיקר נמצא בו הרצון לא להיעלם מהלב של האחר.
ספדיה עצמה מספרת שהשיר נולד מהמחשבה שאפשר להיפרד ועדיין לאהוב. אפשר לדעת שהשחרור נכון, ועדיין לקוות להישאר בזיכרון. מבחינתה, הריקוד האחרון הוא אותו רגע לפני הפרידה הסופית.
גם המעטפת המוזיקלית נשארת קרובה אליה מאוד. ספדיה אחראית לפסנתר, לקלידים ולתכנותים. היא מטפלת גם בתזמור המיתרים ובקולות. כמעט כל רכיבי השיר עוברים דרך הידיים שלה.
וכך “הריקוד האחרון” אינו מנסה להחזיר את האהבה. הוא מבקש להחזיק אותה עוד שלוש דקות. אחר כך אפשר כבר לכבות את האור.
יובל לוי מחפשת את הקשת
אצל יובל לוי משתנים גם השפה וגם הצבעים. “Beautiful Rainbow” נכתב ומבוצע באנגלית ונע בתוך עולם של דרים פופ. לוי מגדירה אותו כמכתב אהבה לילדה הפנימית. הוא פונה גם לכל מי שהרגישה פעם שונה, קטנה או לא מספיקה.
הקשת כאן אינה רק דימוי צבעוני ונעים. היא מגיעה אחרי גשם. הטקסט מבקש להזכיר שהיופי אינו נולד מהניסיון להידמות לאחרים. מבחינת לוי, דווקא הקבלה של השונות מאפשרת לאור להיכנס.
המילה “beautiful” חוזרת שוב ושוב לאורך השיר. היא מתחילה כמחמאה ומקבלת בהדרגה אופי של מנטרה. אל הקול של לוי מצטרפת מקהלת הילדות של קונסרבטוריון חולון. חן שלו מנצחת עליה.
הבחירה במקהלת ילדות אינה מקרית. היא מחזירה את השיר ישירות אל הילדה שבתוכו. עדי שחם אחראית על ההפקה המוזיקלית, הקלידים והסינתים. התוצאה נעה מאינטימיות אל מרחב גדול יותר של קולות.
כאן גם הווידאו מקבל תפקיד מרכזי. לוי ביימה, הפיקה ויצרה את הקליפ בעצמה. המעצב מאור צבר משתתף בו עם עיצוביו, ומידן ארמה צילם. הקליפ משלב אופנה, טבע, תנועה ואמנות חזותית.
זהו כבר השיר הרביעי של לוי שמקבל יצירת וידאו. הוא גם השני שלה באנגלית, כחלק מאלבום בינלאומי שבדרך. לוי אינה מסתפקת בשיר ובקליפ נלווה. היא בונה סביב כל שיר עולם משלו.
ללה וייל מנסה לבחור בלי לאבד את עצמה
הקול הרביעי במקבץ שייך ל Vale Lala, היא משיקה את “Just Another Me”, שיר הדגל מתוך האלבום שלה. מאז הסינגל הראשון במאי האחרון, שיריה כבר זכו להשמעות ולחשיפה מחוץ לישראל.
כאן הסערה אחרת לגמרי. הדוברת אוהבת שני אנשים באותו זמן. היא צריכה לבחור, אבל כל בחירה מאיימת להשאיר מישהו מאחור. ככל שהשיר מתקדם מתברר שהסכנה הגדולה איננה רק אובדן האהבה. היא עלולה לאבד גם את עצמה.
“Just Another Me” נע בין אלטרנטיב פופ, רוק ודארק פופ. ההפקה נשענת על כלים חיים, גיטרות חשמליות וחטיבת קצב טעונה. מעליהם נמצא קול הקונטרה אלט העמוק של ללה וייל.
יובל רוזין אחראי על ההפקה, הגיטרות והבס. נועה סגל יושבת על התופים. השילוב הזה נותן לשיר מתח שאינו מרפה. הוא מתאים היטב לטקסט שמסרב להציע פתרון נוח.
גם הסיפור האישי שלה מעניק לשיר עומק נוסף. היא החלה את דרכה כזמרת ג'אז בברים. בהמשך הקדישה שנים לפעילות למען הצלת בעלי חיים. היא גם עברה תהליך אימוץ מורכב של שני ילדים. רק אחר כך מצאה מחדש במוזיקה מקום לכתיבה אישית וחשופה.
אולי משום כך “Just Another Me” אינו נשמע כמו תרגיל במשולש אהבה. הוא נשמע כמו שיר שכבר עבר דרך החיים לפני שנכנס לאולפן.
הים, הרחבה, הקשת והלב החצוי
ארבעת השירים האלה אינם שייכים לאותו ז'אנר. גם הסיפורים שלהם אינם זהים. דווקא בגלל זה החיבור ביניהם עובד. כולם עוצרים ברגע שבו משהו יציב מתחיל להתערער.
ארבעת השירים עוצרים בדיוק ברגע שבו הקרקע מתחילה לזוז. ב"הים הזה" החרדה מוחקת את המוכר, ואצל מאי ספדיה האהבה כבר נגמרה אבל עדיין מסרבת לעזוב. יובל לוי מחפשת בתוך הסערה צבע וקבלה עצמית, בעוד ללה וייל מגלה שגם אהבה יכולה להפוך למקום שבו מאבדים את עצמך.
אף אחד מארבעת השירים אינו מציע פתרון גדול. הם גם לא באמת צריכים. כל אחד מהם תופס רגע ומחזיק אותו מול המצלמה והמיקרופון.
אחד נכנס אל הים. אחת נשארת לריקוד האחרון. אחרת מחכה שהאור יפגוש את הגשם. והרביעית מנסה למצוא את עצמה בין שני אנשים.
ארבעה שירים חדשים. ארבעה וידאו קליפים. ארבע סערות פרטיות ששווה לתת להן כמה דקות.
