ויתרתי מכינים לנו פירה בתוך הראש

יש להקות שמתפרקות ונעלמות. יש כאלו שחוזרות כדי להתרפק על העבר. ויש את ויתרתי, שמעולם לא ממש התעניינה בכללים.

איתי זבולון, יהונתן כספי ונמרוד ליברמן חוזרים עם ״פירה בתוך הראש״. זהו אלבום קצר, מהיר, מצחיק ומדמם. שבעה שירים נדחסים לתוך פחות מעשרים דקות. אין שומן מיותר, אבל יש לא מעט חומרים אחרים. האלבום מדבר על אהבה, מלחמה, חרדה, מוות והגירה. נכנסים פנימה גם טילים, קלונקס, סמי פיצוציות וברגים לא נכונים. הכול נטחן יחד, בדיוק כמו שמבטיחה הכותרת.

הכרנו אותם לפני הפירה

ויתרתי נולדה בשנת 2011 בדירה תל אביבית משותפת. זבולון וכספי גרו יחד, וליברמן הצטרף כמתופף. השיר הראשון נשא שם צנוע במיוחד: ״מוטי, 31, אזור המרכז, כללי״. מוטי חיפש אהבה באתר היכרויות ובהה בחייו הבנאליים. תחושת הוויתור העצמי הולידה גם את שם הלהקה. מכאן התחיל מסע קצר, פרוע ורועש בסצנה העצמאית.

הפריצה הגיעה באינדינגב 2012. שנה לאחר מכן יצא האלבום ״גבינה חצי רכה״. בשנת 2014 הגיע ״אוסף של חרטות״, יחד עם הודעת הפירוק.

אני כבר הכרתי אותם היטב. פגשתי אותם במועדונים, בפסטיבלים ובערבי פאנק מיוזעים. הגדרתי אותם אז כטריו הכי מוטרף שפעל בסצנה העצמאית. פעם אפילו יצאתי מוקדם מדי מהבארבי. בבוקר גיליתי שבגלל שוויתרתי, הפסדתי את ויתרתי. כן, הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה.

בשנת 2021 הגיעה בשורת האיחוד. שבע שנים חלפו מאז הופעת הפרידה. ויתרתי חזרו לבארבי והבטיחו חומרים חדשים לצד ההמנונים הישנים. לקראת האיחוד הם שחררו את ״יום רווקים סיני שמח!״. השיר תקף את תרבות הצריכה ואת מגפת החד־פעמי. המחאה הגיעה עטופה בפאנק עצבני, מהיר וכעוס.

בהמשך יצא המיני־אלבום ״עכשיו עכשיו עכשיו״. כעת מגיע הפרק הבא. הפעם שקיות הפלסטיק מפנות מקום לכיפת ברזל ולמרחב המוגן.

נכנעים לאהבה

האלבום נפתח עם ״נכנע״, שכבר קיבל ״סוג של קליפ״. כך לפחות מגדירים אותו חברי הלהקה. גם קליפ רשמי מגיע אצלם עם הסתייגות מובנית. השיר מציג גבר ישראלי שמנסה להתבגר. הוא סוחב ספות, מחליף נורות ושורף סירים. מדי פעם הוא גם קונה ברגים לא נכונים.

הגבר החדש כבר אינו חייב להרוג אריה בידיים. הוא יכול לפנק, לדאוג ולהדיף ריח סבון. הוא אפילו מסוגל להודות שהוא פשוט מאוהב. מתחת לבדיחות מסתתר שיר אהבה מצוין. ויתרתי כותבים רגש בלי להטביע אותו בסוכר. הם עושים זאת בשתי דקות מהירות ונטולות קישוטים.

כטב״ם לכיוון ספרד

משם ממשיכים אל ״כטב״ם משלך״. פעם ישראלים ברחו מכאן בעזרת כרטיס טיסה. היום מבטלים טיסות, ולכן נדרש פתרון יצירתי יותר. בני הזוג חולמים לטוס על כטב״ם פרטי. הם רוצים לראות את רנסיד ולהשתקע בצפון ספרד. למעשה, הם רק מבקשים לחזור להיות שני משועממים.

השעמום הפך כאן למוצר יוקרה. גם הביטחון לחבק מישהו בלי לחפש מרחב מוגן. מתן פלג מוסיף חמת חלילים, והבריחה מקבלת פס־קול חגיגי. אלא שהחגיגה אינה באמת שמחה. היא נולדת מתוך פחד, ביטולי טיסות ורצון להיחלץ. ויתרתי צוחקים, מפני שהחלופה כבר הרבה פחות נעימה.

מוכרים את הבס ושוחים ליוון

בשיר ״ויתרתי״ הלהקה מפנה את המבט אל עצמה. הדובר עייף מהניסיון ומהמרדף אחרי הכרה. הוא מוכן למכור את הבס ולפרמט את הנגן. אחר כך הוא מתכנן לשחות ליוון. זאת כנראה הדרך הזולה ביותר לעזוב כרגע. מי צריך חברת תעופה כאשר אפשר פשוט להיכנס למים?

הבדיחה מסתירה תשישות אמיתית. להקה עצמאית דורשת זמן, כסף וסבלנות בלתי סבירה. לפעמים היא מעניקה רגעים נהדרים. לפעמים היא פשוט מוציאה את החשק. חברי ויתרתי מכירים את הסיפור הזה היטב. הם כבר נפרדו, התפזרו וחזרו. למרבה השמחה, אף אחד מהם לא מכר את כלי הנגינה.

ישראלי לשעבר, לפחות בתיאוריה

״ישראלי לשעבר״ לוקח את חלום ההגירה עד הסוף. גיבור השיר רוצה להתרחק, להתפרק ולהתבולל בתוך סרט זר. הוא מבקש לשכוח את מלחמת המפרץ, נתניהו, נתניה וראשון לציון. הוא מחליף את שמו ומדמיין לעצמו ביוגרפיה אירופית חדשה.

אלא שהעברית ממשיכה להסתתר אצלו בגוף. גם הפלאפל והשקיות מהארץ מסרבים להיעלם. הישראלי אולי עזב את ישראל, אבל ישראל לא עזבה אותו. זהו שיר גס, מצחיק ומדויק. מתחת לבדיחות מונחת שאלה הרבה פחות מצחיקה. האם אפשר באמת להפוך לישראלי לשעבר? ויתרתי משיבים בשלילה. זה לא מפריע להם להמשיך לארוז.

לילה לבן בדרך להתרסקות

״ממסי״ לוקח אותנו ללילה אחר. יש שם עוגה, עשן, ים, שירותים ולסת צבעונית. הזמן נמרח והחבורה בטוחה שהיא חופשייה. השיר אינו מטיף ואינו מחלק אזהרות. הוא מתעד את הבריחה מתוך החדר. האופוריה כבר נושאת בתוכה את ההתרסקות הבאה.

כולם שמחים, לפחות עד המחלף. בישראל גם מסע פסיכדלי מסתיים בדרך לקריות.

מדממים, מתפקדים וקונים מטבח

״מדמם ומתפקד״ מחזיק את ליבת האלבום. הטילים בדרך והילד נדחף במדרגות. אחר כך מגיעות האזעקות, התרופות והלילה הלבן. בבוקר קונים מטבח וממתינים לסבב הבא. חבר מקבל פרוטזה ואגף שיקום חדש נחנך. טראומות מהשירות חוזרות לסלון של ההורים.

החיים והמוות כבר אינם מצבים נפרדים. הם מנהלים כאן משמרת משותפת. כולם מדממים, מתפקדים וממשיכים לשלם בתשלומים. הלהקה מכניסה פנימה גם את סיסמאות הניצחון והאמונה. היא אינה קונה אותן. קשה לדבר על ניצחון כאשר כולם בדרך לשיקום.

הילדים של אוסלו איבדו את הדרך

האלבום נסגר עם ״כולנו הפסדנו״. זהו השיר החריף והשלם ביותר באוסף. הוא חוזר אל ילדי אוסלו ואל ההבטחה לשלום. הם המתינו לעלה של זית וקיבלו מקלט. היונה התפוצצה והמסך התמלא באלף גופות. הניצחון נשאר מוחלט בעיקר בתוך הסיסמה.

הדובר בולע קלונקס ומתקשר לער״ן. בערב הוא שוב מתלבש לקראת המקלט. אין כאן מנצחים, ולכן הכותרת כבר מספקת את פסק הדין. כולנו הפסדנו את ההבטחה. איבדנו גם את האפשרות לדמיין חיים רגילים. הפאנק נשאר כדי לצרוח את מה שאחרים מנסים לעטוף.

נכתב בין יבשות, נשאר עמוק כאן

״פירה בתוך הראש״ נכתב והוקלט בין שלוש יבשות. המרחק לא הרחיק את הלהקה מהמציאות הישראלית. להפך, המציאות נכנסה לכל חדר הקלטות. רועי דותן הפיק את האלבום יחד עם ויתרתי. איתי זבולון שר ומנגן בבס. יהונתן כספי מנגן בגיטרה, ונמרוד ליברמן מתופף.

ויתרתי מכנים את שיריהם ״מצחיקים וכבדים״. ההגדרה הזאת יושבת היטב על האלבום החדש. הצחוק מגיע ראשון, אבל הכובד נשאר הרבה אחריו. הלהקה סיכמה את המסע במשפט מדויק: ״להקה זה חרא. זה הכי כיף בעולם. זה סיוט״. קשה לנסח זאת טוב יותר.

עכשיו מגיע הבארבי

ביום רביעי, 21 באוקטובר, ויתרתי ישיקו את האלבום בבארבי בנמל יפו. לא מדובר רק בעוד מופע השקה. להקת כוח וידאו תגיע להשיק אלבום משלה. להקת מטאטא השמד תפתח את הערב. מדובר למעשה בהשקה כפולה, ואולי בחגיגה משולשת. הכרטיסים כאן.

מי שכבר פגש את ויתרתי בהופעה יודע מה צפוי. הרבה זיעה, פוגו ומילים שנצרחות בחזרה מהקהל. מי שלא פגש אותם, יקבל הזדמנות לתקן.

אנחנו כבר ויתרנו פעם אחת על ויתרתי. הפעם כדאי להישאר עד הסוף.