שירת ״הנה מה טוב ומה נעים״ ממלאת את האולם. הרקדנים מתקדמים באיטיות אל מרכז הבמה. שם ניצבת קדישה, דמות האם והעוגן האנושי של הקבוצה. מאחור יושב אחד מחברי הלהקה ואוחז בפאנטם. הוא מעניק לתנועה קצב ומלודיה ראשונים.
לרגע נוצרת על הבמה תחושה של טקס משותף. הקולות מתחברים, הגופים מתקרבים והקבוצה מתכנסת סביב המרכז. אז אחת הדמויות קורסת בחדות אל הרצפה. הנפילה קוטעת את השירה ומשנה מיד את האווירה. תחושת האחדות מתחלפת בתחושת אובדן.
כך מתחיל המופע ״סולידריות״ מאת נאור וולקר ולהקת המחול light. המופע חתם את פסטיבל תל אביב דאנס. הוא העניק לפסטיבל סיום טעון, מקומי ורלוונטי. במקום חגיגה פשוטה, הקהל קיבל רגע של התבוננות.
וולקר הוא בן דימונה, ורבים מהרקדנים צמחו איתו בקהילה. הידיעה הזאת מעניקה לשם המופע משמעות נוספת. הסולידריות אינה מופיעה כאן רק כרעיון אמנותי. היא נשענת גם על היכרות, חברות וזיכרון משותף.
הגוף מגיב למציאות
וולקר יצר את העבודה בצל אירועי שבעה באוקטובר. הוא אינו משחזר את האירועים על הבמה. הוא גם אינו מציג סיפור עלילתי סגור. במקום זאת, הוא בוחן את תגובת הגוף לשבר.
הכוריאוגרפיה שואלת כיצד קבוצה נושאת אובדן משותף. היא בודקת כיצד היחיד מתמודד בתוך אותו מרחב. התנועה הופכת לכלי של זיכרון ושל עיבוד. היא גם מציעה אפשרות לחיבור מחודש. לאחר הקריסה, המבנה הקבוצתי מתחיל להתערער. הרקדנים מתקרבים, מתרחקים ושבים להתכנס. לעיתים הם פועלים כגוף אחד. ברגעים אחרים כל רקדן נותר לבדו.
קטעי הסולו מעניקים מקום בולט לרקדנים הגברים. כל אחד מהם מציג איכות תנועה אישית. הגוף נאבק ברצפה, במרחב ובמשקלו שלו. הקבוצה צופה, מגיבה ולעיתים גם תומכת.
נדמה שהמופע מתקדם בארבע תחנות רגשיות ברורות. התחנה הראשונה עוסקת בהלם ובקריסה. התחנה השנייה מתמקדת בפירוק ובבדידות. לאחר מכן מתחיל תהליך של התאוששות. החלק האחרון פונה אל אמונה, תקווה ואחדות. וולקר אינו מציע נחמה מהירה. הוא גם אינו מכריז שהכאב נעלם. אפילו כשהתנועה נפתחת, זיכרון הקריסה נשאר נוכח. הגוף ממשיך לנוע, אך נושא את מה שאירע.
הרקדנים מביאים את מקורותיהם
אחת מנקודות המוצא החשובות נמצאת ברקדנים עצמם. הם אינם רק מבצעים את הכוריאוגרפיה. כל אחד מהם מביא לבמה זהות וזיכרון גופני. המקורות השונים משפיעים על איכות התנועה.
חלק מחברי הלהקה קשורים לקהילת העבריים בדימונה. הקהילה מחברת מורשת אפריקאית אמריקאית עם תודעה מקראית. היא גם נטועה עמוק בתוך החיים בישראל. למוזיקה, לשירה ולמחול יש בה מקום מרכזי.
הרקע הזה מעניק לתנועה רובד נוסף. במהלך המופע זיהיתי יסודות המזכירים מחול אפריקאי עממי ושבטי. הרקדנים רקעו ברגליהם בעוצמה. הם עמדו בפישוק רחב ויציב. הם משכו את האגן ואת הגב לאחור. התנועה נשארה קרובה לקרקע. הקצב העניק לה כוח ואיכות טקסית. הגוף לא ריחף מעל המרחב. הוא נאחז בו והגיב אליו. כל רקיעה חיזקה את הקשר בין הגוף לקרקע.
הרגעים האלה לא נראו כמו קישוט חיצוני. הם צמחו מתוך נוכחותם של המבצעים. הם ביטאו זיכרון גופני ותרבותי. הם גם הרחיבו את השפה של וולקר. אין צורך לייחס אותם למסורת אחת מוגדרת. נכון יותר לראות בהם הדהוד של מקורות שונים. הרקדנים מביאים את המקורות האלה אל הבמה. הכוריאוגרפיה מעניקה להם מסגרת משותפת.
כאן מקבל שם המופע משמעות מדויקת יותר. הסולידריות אינה מוחקת את ההבדלים בין הרקדנים. היא מאפשרת לכל אחד לשמור על זהותו. מתוך השוני נוצר גוף קבוצתי חדש.
הדרך של נאור וולקר
נאור וולקר נולד בדימונה בשנת 2000. הוא למד במגמת המחול בבית הספר אחווה. בהמשך שירת כרקדן מצטיין בבסיס הקריה. במקביל למד במסלול להכשרת רקדנים בתל אביב. בשנת 2020 חזר לדרום והצטרף ללהקת קמע.
מאז 2023 הוא פועל כרקדן וכיוצר עצמאי. הוא שיתף פעולה עם שחר בנימיני וליאור תבורי. הוא עבד גם עם יעל שילר ולירן מיכאלי.
לצד המחול האמנותי, וולקר פעל גם בתעשיית המוזיקה. הוא עבד עם נועה קירל, מרגי ורן דנקר. הוא שיתף פעולה גם עם עומר אדם ואיתי לוי. המסלול הזה ניכר בשפה הכוריאוגרפית שלו. הוא נע בין במה אמנותית לבין תרבות פופולרית, הוא מחבר בין דיוק טכני לבין תקשורת ישירה והוא גם שומר על זיקה ברורה למקום שממנו צמח.
המעבר בין דימונה לתל אביב עיצב את עבודתו. גם החזרה לדרום השפיעה על תפיסתו. בתוך ״סולידריות״ נפגשים כל העולמות האלה. הם מעניקים למופע זהות אישית ומקומית.
להקת Light והזיכרון המשותף
להקת Light הוקמה במהלך תקופת הקורונה. בתחילת דרכה מנתה הקבוצה שלושה רקדנים מקצועיים. כולם למדו במסגרות מחול מוכרות בישראל. חברי הקבוצה רקדו יחד כבר בתקופת התיכון. לאחר מכן כל אחד מהם המשיך בדרכו. הם למדו, התפתחו וצברו ניסיון מקצועי. בהמשך בחרו לשוב אל הקהילה.
החזרה הזאת אינה פרט ביוגרפי בלבד. היא עומדת בלב הסיפור של הלהקה. הרקדנים לקחו את הידע שצברו במרכז. אחר כך החזירו אותו אל הקבוצה שגידלה אותם. ההיסטוריה המשותפת ניכרת על הבמה. האמון בין הרקדנים נראה עמוק ומבוסס. הם מכירים את הקצב ואת התגובות זה של זה. הקשר ביניהם חורג מביצוע טכני מדויק.
הם בונים יחד תחושת שותפות אמיתית. לכן שם המופע נשמע מדויק במיוחד. הלהקה עצמה מגלמת את רעיון הסולידריות. חבריה נפרדו, התפתחו ושבו ליצור יחד.
בין דימונה למחולות הקיבוץ
לצד היסודות האפריקאיים מופיעות גם מחוות ישראליות מוכרות. חלקן מזכירות מחולות עם משנות החמישים והשישים. אחרות מהדהדות את תרבות המחול הקיבוצית. הרקדנים פורשים את ידיהם לצדדים. הם נעים בחצאי סיבובים ובמבנים מעגליים. התנועות מעלות זיכרון של ריקוד משותף. הן מזכירות חברה שביקשה ליצור זהות קבוצתית.
וולקר מחבר בין השפות בלי ליצור עימות. הוא מציב אותן זו לצד זו. המקור האפריקאי פוגש את הדימוי הקיבוצי. המסורת פוגשת את המחול העכשווי. החיבור הזה יוצר תמונה ישראלית מורכבת. הגוף הישראלי אינו מופיע כאן כגוף אחיד. הוא מורכב מקהילות, זיכרונות והשפעות שונות. דווקא הריבוי מעניק לו כוח.
המופע עוסק לכן ביותר מאובדן אישי. הוא מביט גם בחברה הישראלית, הוא שואל כיצד קהילות שונות בונות מרחב משותף . הוא גם בוחן מה מחזיק אותן יחד.
המוזיקה מובילה את המסע
פס הקול אינו משמש רק ליווי לתנועה. הוא מוביל את המבנה הרגשי של הערב. הפתיחה נשענת על קול חי ועל נגינת הפאנטם. השילוב יוצר תחושה אינטימית וטקסית.
לאחר הקריסה נכנסות רצועות מוקלטות מעולמות שונים. כל קטע משנה את קצב הבמה. חלק מהרצועות מדגישות את התנועה הקבוצתית. אחרות מעניקות מקום לגוף הבודד.
המקצבים הטקסיים מחזקים את עבודת הרגליים. הקטעים השקטים מבליטים את הנשימות ואת המאמץ. ברגעים מסוימים המוזיקה דוחפת את הרקדנים קדימה. ברגעים אחרים היא משאירה אותם כמעט לבדם.
דווקא הפערים יוצרים עניין. המוזיקה אינה מסבירה כל תנועה. היא אינה מספקת תשובה רגשית ברורה. היא פותחת מרחב נוסף לפרשנות.
לעיתים אפשר לשמוע את נשימות הרקדנים. אפשר גם לשמוע את נחיתת כפות הרגליים. הקולות האלה הופכים לחלק מפס הקול. ברגעים כאלה התנועה עצמה נעשית לטקסט.
המוזיקה עוברת תהליך דומה לתהליך הכוריאוגרפי. היא מתחילה בקול קהילתי וחשוף. לאחר מכן היא נעשית מורכבת ורבת שכבות. בסיום היא תומכת בניסיון להתאחד מחדש.
סמלים מתוך החיים כאן
וולקר שוזר במופע סמלים ישראליים מוכרים. דמות האם עומדת במרכז הטקס. השירה המקראית מחברת בין עבר להווה. המעגל מסמן שותפות וגם שייכות. מנגד, הגוף הקורס מפר את הסדר. הקבוצה מתפזרת ומאבדת את האחידות. לאחר מכן היא מנסה לבנות את עצמה מחדש. כל שלב מקבל ביטוי תנועתי ברור.
הסמלים אינם תמיד עדינים. חלקם פועלים באופן ישיר ומיידי. עם זאת, הם אינם סוגרים את משמעות המופע. כל צופה יכול לזהות בהם חוויה אחרת. אחד יראה בהם זיכרון של אובדן. אחר יזהה חיפוש אחר בית. צופה נוסף ימצא בהם אמונה או קהילה. ריבוי האפשרויות מעניק לעבודה עומק.
המופע אינו הופך את המחול לאיור של המציאות. הוא משתמש במציאות כחומר מוצא. הגוף מתרגם אותה לשפה תנועתית. המוזיקה מעניקה לה קצב והדהוד.
להמשיך לנוע יחד
״סולידריות״ אינה מציעה פתרון למציאות שממנה נולדה. היא גם אינה מבטיחה שהשבר התאחה. היא מציעה פעולה פשוטה וצנועה יותר. היא מבקשת להמשיך לנוע. הגוף קורס ואז מנסה לקום. הקבוצה מתפזרת ואז שבה להתכנס. כל רקדן שומר על נוכחותו האישית. יחד הם יוצרים מרחב משותף.
אולי זו משמעותה המדויקת של סולידריות. לא אחידות ולא מחיקת הבדלים. גם לא פתרון מהיר לכאב. אלא בחירה להמשיך לפעול יחד. המופע חתם את תל אביב דאנס ברגע משמעותי. הוא לא ביקש רק לחגוג את המחול, הוא ביקש לבחון את תפקידו בחיינו, הוא הזכיר שגם לאחר הקריסה, התנועה נמשכת.
