היכרות ישנה, פרק חדש
עם אביגייל רוז אני הולך לא מעט שנים אחורה. פגשתי אותה לראשונה בפברואר 2011, כשהתארחה בהופעה של מיכל גבע בתיאטרון תמונע. שנתיים מאוחר יותר הגעתי למועדון האזור כדי לתעד את השקת אלבומה השלישי, "הפרעות". כבר אז מצאתי יוצרת שלא חששה לחשוף את עולמה הפנימי, גם כשהמילים נגעו במקומות פחות נוחים. מאז המשכתי לעקוב אחר דרכה, לרבות שיתוף הפעולה עם דודו טסה בשיר "לטעות איתך". השיר ההוא עסק בחמלה עצמית וביכולת לסלוח לעצמנו, נושא שחוזר כעת בעוצמה באלבומה החדש.
כמעט שני עשורים חלפו מאז הוציאה רוז את אלבום הבכורה שלה, "מלחמה יומיומית". תשע שנים עברו מאז "השריטה שבפרקט", אלבומה הרביעי. עכשיו היא חוזרת עם "לא זכרתי כמה יופי יש בי", אלבום חמישי הכולל שמונה שירים. אלה אינם שירים שמנסים להמציא מחדש את גלגל הפופ הישראלי. הם מבקשים לספר סיפור אישי, להתבונן ביחסים ובפרידות ולהתמודד עם הפחדים שמלווים אותנו גם כשאנחנו משוכנעים שהתגברנו עליהם.
בין החלום על אהבה לפחד לאבד אותה
"שיר כניסה לחופה", שכתבה רוז עם יוגב גלוסמן והלחינה בעצמה, מציע לכאורה תמונה מוכרת של אושר זוגי. בית משותף, פרחים, ילדים ותוכניות לעתיד מציירים חיים שאפשר כמעט לגעת בהם. אלא שבין החלומות מסתתר גם החשש מפני שברון לב נוסף. רוז אינה מבקשת להבטיח לעצמה אהבה מושלמת, אלא למצוא את האומץ להתאהב גם כשהסיכון ידוע מראש. כך הופך שיר שנושא שם חגיגי למעין שיחה פנימית של אישה שכבר למדה דבר או שניים על מערכות יחסים.
הצד הכואב יותר של הרגש מתפרץ ב"שמשהו יטשטש". רוז פונה לאמה, מבקשת שתישאר לצדה ומנסה למצוא מפלט מתחושת מחנק וחרדה. בהמשך היא מבקשת חיבוק שיאפשר לה להירגע ולהירדם. אין כאן ניסיונות להתחכם באמצעות דימויים מורכבים. דווקא השפה הישירה חושפת את עוצמת המצוקה. הפחד אינו מוצג כרעיון מופשט, אלא כחוויה שממלאת את הגוף ואת המחשבות, כזאת שמבקשת רק שמישהו יהיה שם ולא יעזוב.
את המעבר מהסערה אל האפשרות לנשום מחדש אפשר לזהות ב"רגעים של שפיות". רוז מתארת חיפוש אחר טבעת שאבדה, לצד ניסיון לאסוף את שברי מערכת היחסים. בין הדאגה לעתיד לבין המחשבות שאינן מרפות, היא מגלה שהבדידות אינה בהכרח מפחידה כפי שנדמה. לפעמים דווקא ההחלטה להתרחק מאפשרת לשמוע מחדש את הקול הפנימי, זה שנבלע בתוך הרעש של החיים המשותפים.
להיפרד ממי שהיינו
אחד השירים המסקרנים באלבום הוא "ביי ביי", שכתב והלחין ארז פרנק. בניגוד לשירים האחרים, שרובם נולדו מתוך עולמה האישי של רוז, כאן היא מאמצת טקסט של יוצר אחר. אבל הסיפור משתלב היטב ברוח האלבום. השיר אינו מסתפק בפרידה מאהבה שהסתיימה, אלא מתבונן גם באדם שהיינו לפני שהחיים שינו אותנו. דימויים של ברבור נייר וזרעי שן הארי הנישאים ברוח מעניקים לפרידה הזאת ממד כמעט פיוטי. מה שהיה כבר לא יחזור באותה צורה, אבל אפשר להניח לו להתרחק ולהמשיך הלאה.
"ביי ביי" הוא גם השיר היחיד באלבום שמלווה בווידאו קליפ של ממש. הבחירה להעניק דווקא לשיר הזה ביטוי חזותי מוסיפה לו מקום מיוחד בתוך רצף שמונת השירים. הקליפ מאפשר למאזינים לפגוש את רעיון הפרידה גם דרך העיניים, ולא רק באמצעות המילים והצלילים. בכך הוא משלים את הניסיון להיפרד מהעבר ולפנות מקום לפרק הבא, אחד המוטיבים המרכזיים באלבום כולו.
ב"תודה על השירים" מתבוננת רוז בפרידה מזווית אחרת. במקום לנסות למחוק את הזיכרונות או לסגור חשבונות, היא בוחרת להודות על מה שהיה. על רגעי הקרבה, על הדאגה, על האהבה ועל השירים שנשארו אחריה. יש משהו מפוכח בגישה הזאת, שמסרבת להפוך כל קשר שהסתיים לכישלון. גם אהבה שלא שרדה יכולה להשאיר זיכרונות יפים, ואולי אפילו ללמד אותנו משהו על עצמנו.
בשנה הבאה, אולי יהיה טוב
לתוך האלבום האישי הזה בחרה רוז לשלב את "בשנה הבאה", למילותיו המוכרות של אהוד מנור. אלא שבמקום להישען על הלחן המזוהה עם השיר, היא הלחינה אותו מחדש. זו בחירה מעניינת, שמאפשרת למילים המוכרות לקבל הקשר אחר בתוך סיפור של פרידות והתחלות חדשות. התקווה לעתיד טוב יותר, לבית, לילדים ולרגעים פשוטים של אושר מקבלת כאן משמעות אישית. אחרי שירים העוסקים בפחד, בחרדה ובוויתור, מגיעה האפשרות לדמיין שוב את מה שעוד עשוי להיות.
ב"יש שקט" חוזרת רוז אל הכתיבה עצמה, המקום שממנו צמחה מלכתחילה. היא מתבוננת בפרטים הקטנים של היומיום ומוצאת בהם נחמה. סדינים לבנים, ריח של שמפו, ים, מחברת וקרטיב מלון מצטרפים לתמונה שאינה זקוקה לדרמות גדולות. גם הזיכרונות הטובים מקבלים כאן מקום, לצד ההבנה שאפשר להפוך את הכאב למילים ולמנגינה. הכתיבה אינה מוחקת את מה שקרה, אבל היא מאפשרת לארגן מחדש את המחשבות ולפנות מקום לדברים שעושים טוב.
הנחל שחיכה לגשם
את האלבום חותם "אני נחל", השיר שממנו נלקח המשפט המעניק לו את שמו. רוז מדמה את עצמה לנחל שהמתין זמן רב לגשם, עד שהמים חוזרים לזרום והפרחים מתחילים לפרוח. אחרי כל הפחדים, הפרידות והסערות, היא מגלה מחדש את הכוחות שבתוכה. לא מדובר בהכרזה חגיגית על ניצחון מוחלט, אלא בהכרה שקטה בכך שגם אחרי תקופות קשות אפשר לחזור לחיים, לאהוב וליצור.
"הבנתי שאני צריכה להסכים ולקבל את העצב שבי, כדי להיזכר כמה יופי יש בי", סיפרה רוז עם צאת האלבום. לדבריה, "אני נחל" היה השיר הראשון שהביאה ליוגב גלוסמן כשהחלו לעבוד יחד. השניים הקדישו לאלבום כשנה וחצי, בתקופה שבה המלחמה והמציאות הישראלית הפכו את החיפוש אחר שקט למשימה מורכבת במיוחד. דווקא העבודה המשותפת העניקה לה מקום של השראה ואפשרות לחזור ליצירה.
שמונה שירים וסגירת מעגל
יוגב גלוסמן, המוכר גם בשם iogi, אחראי לעיבודים, להפקה המוזיקלית ולנגינה בכל הכלים. רוז מביאה את קולה, את המילים ואת הסיפורים האישיים, והשניים יוצרים יחד אלבום שמחזיק קו רעיוני ברור. שמונת השירים אינם מספרים בהכרח סיפור כרונולוגי אחד, אבל הם חולקים עולם רגשי משותף. אהבה שמתחילה, אהבה שנגמרת, פחד שמסרב להרפות והניסיון למצוא מחדש את השקט.
אני חוזר במחשבות לאביגייל שפגשתי לפני חמש־עשרה שנה בתיאטרון תמונע, ולזאת שעמדה על בימת מועדון האזור בהשקת "הפרעות". כבר אז היה בכתיבה שלה רצון לגעת במקומות החשופים, גם אם לא תמיד היו נעימים. באלבום החדש נדמה שהיא ממשיכה באותו מסע, אבל מביטה על הדרך שעברה ממקום מעט אחר. היא כבר אינה מסתפקת בתיאור הכאב, אלא מבקשת להבין כיצד אפשר לחיות לצדו ולהמשיך הלאה.
"לא זכרתי כמה יופי יש בי" הוא אלבום על היכולת להיפרד בלי למחוק, לפחד בלי לוותר ולאהוב גם אחרי שהלב כבר נשבר. ובעיקר, הוא מזכיר שלפעמים צריך לעבור דרך ארוכה כדי להיזכר במה שהיה שם כל הזמן.
אביגייל רוז חוזרת לבמות
לצד האלבום החדש יוצאת אביגייל רוז לסדרת הופעות אינטימיות, שבהן תשלב את שמונת השירים החדשים עם שירים מוכרים מאלבומיה הקודמים. את רוז ילווה בגיטרה עומר הרשמן, במפגש קרוב עם הקהל.
מועדי ההופעות: 24.11 – גולדמונד, חיפה | 06.12 – לבונטין 7, תל אביב | 19.12 – מזקקה, ירושלים
