ישנם דייטים שמסתיימים בהחלטה להיפגש שוב. אחרים מסתיימים בחשבון, מבוכה ופרידה מנומסת ליד הדלת. אצל עידו זייד הערב מסתיים בבריחה אל השירותים ובטיפוס דרך החלון.
זייד משיק את ״התקף חרדה״, שיר חדש שכתב והלחין בהפקתו המוזיקלית של מתן אגוזי. הוא מציב את המאזין ליד שולחן במסעדה. לכאורה מדובר בעוד מפגש זוגי, עם אוכל, מלצר וכוס יין. אלא שהשיחה כבר אינה מצליחה להגיע אל האיש שיושב מולה.
המילים שלה חולפות מעל ראשו. החדר מתחיל לנוע והגוף מגיב לפני המחשבה. האצבעות מתופפות על השולחן והמרחב הולך ומצטמצם. זייד אינו מספר על החרדה בדיעבד. הוא מכניס אותנו היישר לתוכה.
הסועד מהשולחן הסמוך
השיר נפתח דווקא במבט על אדם אחר במסעדה. זייד מתאר אותו באופן חד, בוטה וחסר חמלה. הסועד אוכל לבדו והמלצר כבר מציע לו קינוח. אלא שהמבט השיפוטי הזה אינו נשאר זמן רב אצל השולחן הסמוך. בתוך כמה שורות הוא חוזר אל הדובר עצמו. כעת זייד מפנה כלפיו את אותה אכזריות. המראה בשירותים מחזירה אליו אדם זר, חיוור ולא מוכר.
זהו אחד המהלכים החזקים בטקסט. בתחילה הוא מביט החוצה ומסמן את החריג בחדר. בהמשך הוא מגלה שהחריג נמצא מולו, בתוך ההשתקפות. הביקורת על האחר הופכת במהירות למתקפה עצמית. זייד אינו מנסה לעדן את המילים. הוא גם אינו מחפש משפט יפה שיסביר את המצב. הטקסט מתקדם בשטף הולך וגובר, כמעט ללא אפשרות לעצור. המשפטים נדחסים זה אל זה, כפי שהפרצופים נדחסים סביבו.
היין אינו פותר דבר
כוס היין אמורה לסייע לערב להתקדם. היא יכולה לשחרר את המבוכה ולרכך את המפגש. כאן היא עושה בדיוק את ההפך. היין עולה לראש ומחמיר את תחושת הניתוק. הוא גם מדגיש עד כמה האישה מולו אינה מכירה אותו. היא רואה אדם שיושב איתה במסעדה. בתוכו כבר מתחוללת סערה שאינה מגיעה אל השולחן. החזרה על המילה ״יין״ הופכת בהמשך למעין לולאה. היא מתחילה כפזמון ומסתיימת כמעט בגמגום מוזיקלי. האלכוהול כבר אינו אביזר בדייט. הוא הופך לחלק מהבחילה, מהבלבול ומאובדן השליטה.
גם ההפקה של מתן אגוזי משרתת את התהליך הזה. השיר אינו שומר על מרחק בטוח מהסיטואציה. הוא מצמצם את האוויר סביב המילים ומתקדם עם הדובר. זייד פותח בדיבור קצבי ועצבני, ובהדרגה מאפשר לכלי הנגינה לפרוץ את מעטפת השליטה. יוני בלוך, המופקד על הניהול האמנותי, מתאים מאוד למהלך הזה. בלוך מכיר היטב את המפגש בין מלודיה, הומור וחרדה. כאן ההומור נותר שחור, כמעט בלתי נראה. הוא נמצא בפרטים הקטנים ובפער בין המקום להתרחשות.
כוס יין במקום פנים
התמונה המלווה את השיר מסכמת את הרעיון במהלך חזותי אחד. זייד מחבק אישה, אולם פניה נעלמות בתוך כוס יין ענקית. הוא אוחז בה בחוזקה, אך אינו באמת פוגש אותה. המבט שלו מופנה הצדה ונושא בהלה גלויה. האישה נמצאת בתוך זרועותיו, אך נותרת רחוקה ממנו. כוס היין חוצצת ביניהם והופכת את הקרבה למשהו מאיים.
הבחירה הזאת עובדת משום שאינה מתארת חרדה באופן רפואי. היא משתמשת בדימוי פשוט, מוגזם וכמעט קומי. התוצאה מציגה היטב את העיוות שמתחולל בראשו. הצבע האדום של היין והשמלה מושך מיד את העין. הרקע הכחלחל נשאר שקט ומנוכר. מולו ניצבות דמויות שנקלעו לרגע אינטימי ללא אינטימיות.
יום אחרי יום
לקראת סיום השיר מתברר שהאירוע במסעדה אינו מקרה חד פעמי. זייד כבר מכיר את המסלול הזה היטב. הוא שוטף, דוחף ומנסה להמשיך. אחרי זמן רב כבר קשה להפריד בין החרדה לבין היומיום. כאן ״התקף חרדה״ מפסיק לתאר ערב מסוים. הוא הופך לשיר על אדם שמנסה לתפקד לצד מצוקה מתמשכת. הסביבה ממשיכה לאכול, לשתות, לדבר ולהזמין קינוח. רק בתוכו המציאות כבר יצאה ממסלולה.
השורה האחרונה מספקת יציאה בלתי צפויה. זייד מטפס דרך החלון, לאחר ששילם רק על עצמו. אין פרידה מסודרת ואין ניסיון להציל את הדייט. נותרת רק בריחה מן המקום, רגע לפני שהחדר נסגר לחלוטין.
עידו זייד אינו מגיש כאן שיר מנחם על התגברות. הוא גם אינו מספק פתרון או מסקנה מעודדת. ״התקף חרדה״ עוצר בתוך הרגע המבולבל והלא מחמיא. דווקא משם מגיע כוחו. זהו שיר חד, חשוף ולעיתים מכוער בכוונה. הוא מצליח להפוך מסעדה רגילה לזירה פנימית צפופה. אין בה מפלצות, מלבד אלו שהמחשבה מייצרת בעצמה.
