יום שני, ספטמבר 7, 2026

שמש כחולה: כשהגוף מסרב לשתף פעולה עם השקר

אמיר קולבן מציג יצירה מאתגרת, מפורקת ולעיתים גם מתישה

אמש הגעתי לאודיטוריום דוהל בשכונת התקווה לקראת בכורה עולמית מסקרנת. "שמש כחולה" של אמיר קולבן עוסקת באמת, שקר וזיכרון גופני. כבר בדקות הראשונות הבנתי שזה אינו מופע מחול רגיל. קולבן אינו מחפש יופי זורם, נוחות או הרמוניה מזמינה.

המופע בכללותו אינו קל לעיכול. הוא שונה, מקוטע ולעיתים גם מכביד מאוד. התנועה אינה זורמת בדרך המוכרת לנו ממופעי מחול. הסצנות מופיעות, מתנגשות ונעלמות, בלי תמיד להותיר גשר ברור.

בתחילה חשתי שאני צופה בשמיכת טלאים תנועתית ומוזיקלית. כל תמונה עמדה כמעט בפני עצמה. חלק מהמעברים נראו חדים מדי.  התקשיתי לעיתים לזהות את הדרך שהיצירה ביקשה לסלול.

המוזיקה והתנועה לא תמיד שוחחו זו עם זו. לעיתים הן פעלו בשני מסלולים נפרדים. הצליל משך לכיוון אחד, והגוף התעקש לפנות לאחר. הפער הזה עורר סקרנות, אך גם החליש חלק מהרגעים.

כאן עלתה בי השאלה המרכזית של הערב. האם קולבן יצר במכוון את תחושת הניתוק הזאת? האם חוסר החיבור עצמו מייצג את השקר?

קולבן דאנס, שמש כחולה, צילום: רונן רוזנבלט
קולבן דאנס, שמש כחולה, צילום: רונן רוזנבלט

השקר אינו זורם, וגם המחול מסרב לזרום

השקר זקוק לסיפור מסודר, אחיד ומשכנע. הגוף אינו תמיד מוכן לשרת אותו. הוא מתכווץ, מתעייף, מתנגד ולבסוף גם מסגיר. קולבן מחפש את הרגע שבו השליטה מתחילה להתפורר.

מתוך הקריאה הזאת, הפירוק מקבל משמעות עמוקה יותר. התנועה אינה מנסה לספק חוויה אסתטית בלבד. המחול הופך לכלי המעבה את המסר. הוא סוחב את השקר עד שהגוף כבר אינו מסוגל.

הרקדנים והרקדניות אינם מסתפקים בתנועה. הם מדברים, צועקים, זועקים ומטיחים מילים בחלל. הקולות הללו שוברים את המחול ומפריעים לקצב. בתחילה הפריעו לי הקטיעות הללו מאוד.

המלל הסביר לעיתים את מה שהתנועה כבר ניסתה לומר. ברגעים כאלה הגוף איבד חלק מעוצמתו. במקום לסמוך על המחול, היצירה ביקשה גם לפרש אותו. הבחירה הזאת נראתה לעיתים מיותרת וישירה מדי.

אולם בהמשך מצאתי גם אפשרות אחרת. אולי המילים מייצגות את מנגנון השקר עצמו. הן מנסות להשתלט על הגוף ולנסח עבורו מציאות. הגוף מצדו מתנגד, נסדק ומתחיל לחשוף אמת אחרת.

החברה כבר אינה מזדעזעת משקר. הוא נכנס לחדשות, לשיחות וליומיום הציבורי. כולם מכירים אותו, ורבים גם משתמשים בו. הגוף נשאר המקום שבו קשה להתמיד בזיוף.

אלא שגם רעיון משמעותי צריך להגיע אל הצופה. כוונה אמנותית אינה פותרת כל תחושת פיזור. חלק מהקטעים אכן עוררו מחשבה. אחרים נשארו מרוחקים, עמומים ולעיתים מתישים.

המופע דרש ממני מאמץ מתמשך. לא תמיד הצלחתי למצוא נקודת אחיזה. לעיתים הרגשתי שהיצירה מתרחקת מהמסר שלה. הפירוק הקשה לעיתים על החיבור למהלך הכולל.

קולבן דאנס, שמש כחולה, צילום: רונן רוזנבלט
קולבן דאנס, שמש כחולה, צילום: רונן רוזנבלט

שמונה גופים בתוך מערכת מתפוררת

את היצירה מבצעים סוניה זוולסקה, צביקה היזיקיאס, נועה בנימין וחן בצלאל. לצדם רוקדים קרלוס קאמלו, ויולה גספרוטי, זואי שחף הר לב חפץ ויליזבטה דורמידושין.

שמונת הרקדנים פועלים כיחידה חיה, דרוכה ומשתנה לאורך היצירה. לעיתים הם מתלכדים לקבוצה אחת, וברגע הבא כל גוף מחפש מוצא. הם נצמדים, מתרחקים, מתפרקים ושבים להתארגן מול עיני הקהל. אין כאן קהילה יציבה, וגם לא אמת משותפת.

רגעי המחול החזקים הגיעו דווקא כאשר המילים נעלמו. הגוף נשאר לבדו מול הצופה, בלי הסברים ובלי מסכות. התנועה חשפה פחד, עייפות, חרדה ומאמץ, בלי להזדקק לפרשנות נוספת. שם היצירה מצאה את קולה המדויק והמשכנע ביותר.

קולבן אחראי גם לעיצוב המוזיקלי. הוא יצר קולאז' עשיר, מפתיע ולעיתים אגרסיבי. Black Devil Disco Club פוגש את לואיס ג'י סנה. MÖNG מופיע לצד FKA twigs ובריאן אינו.

ניקולס יאר ומרסלו זרבוס מוסיפים שכבות אפלות. Queen פורצת עם "We Are The Champions". שוסטקוביץ' מביא אלגנטיות אירונית עם הוואלס השני. Nine Inch Nails חותמים עם "Another Version Of The Truth".

בחירת השיר האחרון מסכמת היטב את היצירה. אין אמת אחת, אלא גרסאות שנאבקות זו בזו. כל גרסה מבקשת לשלוט במבט שלנו. הגוף ממשיך לזכור משהו אחר.

גם השם "שמש כחולה" יוצר סתירה מכוונת. השמש אמורה להאיר ולחשוף. הכחול מעניק לה קור, זרות וחוסר טבעיות. זהו אור שמגלה אמת, אך אינו מעניק נחמה.

יצאתי מהאולם בתחושה לא פתורה. לא כל חלק התחבר עבורי ליצירה שלמה. חלק מהתמונות נשארו סתומות. אחרות המשיכו לעבוד בתודעה גם לאחר הסיום.

אולי קולבן ביקש ליצור בדיוק את אי הנוחות הזאת. אולי השקר אינו יכול לקבל צורה מסודרת. אולם גם פירוק מכוון זקוק למתח פנימי ברור. בלעדיו, הצופה עלול להתקשות למצוא נקודת כניסה אל היצירה.

"שמש כחולה" אינה יצירה נעימה או נגישה. היא אינה זורמת ואינה מחזרת אחר הקהל. לעיתים היא אפילו בוחנת את סבלנותו. דווקא משום כך היא מעוררת שאלות שאינן נעלמות במהירות.

החוויה שלי לא עמדה בניגוד לכוונת קולבן. להפך, חוסר הנוחות והפירוק התאימו לעולם שביקש ליצור. עם זאת, לא כל פער בימתי הפך בהכרח לאמירה משכנעת.

בסופו של הערב נשארתי בעיקר עם הגוף. לא עם ההסברים ולא עם הצעקות. הגוף זכר את מה שהמילים ניסו להסתיר. ברגעים הללו היצירה הצליחה לגעת באמת.

הצצה לרגעים מתוך המופע והחזרות

הכי חדשים

הקהל בחר באמה, אני בוחר ברננה חובב

לאורך העונה השישית של “דה וויס ישראל” עקבתי אחר הקולות, הבחירות והכיסאות המסתובבים. שמעתי זמרות מצוינות, זמרים...

הבית החם של הג׳אז נמצא בלהבים

ג׳אז טוב לא חייב להתנגן רק במועדונים של הערים הגדולות. לפעמים דווקא הפריפריה יכולה להוביל מהלך תרבותי,...

שלומי שבת ופבלו רוזנברג משיקים אלבום הופעה משותף

לפני קרוב לשנה סיפרנו כאן כי שלומי שבת ופבלו רוזנברג מאחדים שוב כוחות. שבע שנים חלפו מאז...

האופרה הישראלית פותחת עונה חדשה: ממוצרט ועד בכורה ישראלית

הבוקר הציגה האופרה הישראלית את עונת 2026/27, עונתה ה־41. העונה כוללת שבע הפקות אופרה גדולות, לצד שורת...

רגע לפני ההמראה: ווקה פיפל מדברים על החזרה הביתה

לפני כחודשיים דיווחנו כאן על שובם של החייזרים הלבנים. ווקה פיפל חוזרים לבמות בישראל וחוגגים עשרים שנות...

מתחם TOX נפתח בראשון לציון: החברים של נטאשה ירו את יריית הפתיחה

בסוף השבוע האחרון נפתח רשמית TOX, מתחם התרבות וההופעות החדש מבית קבוצת toMix. המתחם שוכן ב־G City,...

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

פטיפון משיקה מועדון חברים חדש למוזיקאים

מאז שהתקליט התמוסס בין רגליו של הדיסק, עולם המוזיקה עבר כמה גלגולים. בהמשך כמעט נעלם גם הדיסק...

פרנק־אן־פורטר עזב את הטירה – טים קארי הלך לעולמו

השחקן והזמר הבריטי טים קארי הלך לעולמו בגיל 80. מנהלתו אישרה כי מת בשלווה בביתו בלוס אנג׳לס....

כששופן פוגש את ריו: אמיתי קורץ מצא את הסמבה שהסתתרה בתוך הקלאסיקה

ישנם רעיונות מוזיקליים שאפשר להסביר במשך דקות ארוכות. אחרים זקוקים לכמה שניות בלבד כדי לגרום לחיוך. קחו...

עוף החול יוצאת מג׳נסיס: הבמה הופכת לפסטיבל עצמאי ב־toX ראשון לציון

יש רגע שבו במה מפסיקה להיות רק במה. היא מפתחת אופי, קהל ואפילו קצב חיים משלה. זה...

איתי לוי מסמן וי על הבארבי

יש במוזיקה הישראלית כמה במות שהשם שלהן מספר סיפור עוד לפני שנדלק האור הראשון. מנורה מסמן כוח...

רעש לבן: שתים עשרה שעות של רוקנרול בקיסריה

הרוק הישראלי לא נעלם, הוא פשוט חיכה למתחם גדול וליום ארוך במיוחד. פסטיבל ״רעש לבן״ מבקש להעניק לו את הבמה הזאת בדיוק. ביום שישי, 9 באוקטובר, המארגנים יפתחו את שערי מתחם Zone Festival בקיסריה. מהצהריים ועד חצות יזרמו שם שתים עשרה שעות של רוקנרול. אנשי toMix אספו לדבריהם את כל מי שמעיר את השכנים. הם […]

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא