לאורך העונה השישית של “דה וויס ישראל” עקבתי אחר הקולות, הבחירות והכיסאות המסתובבים. שמעתי זמרות מצוינות, זמרים מבטיחים וגם יותר מדי מחמאות מנופחות. אולם קול אחד עצר אותי שוב ושוב. הוא לא ביקש להרשים בכוח, אך נשאר איתי הרבה אחרי הביצוע.
הקול הזה שייך לרננה חובב.
אמש העניק הקהל את הזכייה לאמה זיזה כהן, בת ה־17. אמה ראויה למחמאות, לחוזה ההקלטות ולהזדמנות הגדולה שנפתחה בפניה. היא זמרת חזקה, מקצועית ומנוסה מאוד לגילה. היא יודעת להחזיק במה, מצלמה ושיר פופ בינלאומי.
ובכל זאת, מבחינתי התרחש בגמר פספוס גדול. אמה ניצחה בתחרות, אך רננה הייתה הזמרת השלמה והמעניינת יותר. היא הביאה קול, נוכחות, מסורת ובעיקר זהות שאי אפשר לייצר באולפן.
ארבעה קולות הגיעו אל רגע ההכרעה
אל הגמר הגיע נציג אחד מכל נבחרת. אמה זיזה כהן ייצגה את נועה קירל. רננה חובב הגיעה מהנבחרת של עידן רייכל. אושר כהן ייצגה את עדן בן זקן, ותמיר סרי הגיע עם סטטיק. המנטורים העניקו תחילה את הניקוד שלהם, בלי להצביע לנציגיהם. אושר הובילה בשלב הזה, ואילו רננה דורגה שנייה. לאחר הצבעת הקהל באולפן עברה אמה למקום הראשון. רננה נותרה במקום השני, לפני אושר ותמיר.
הדירוג הזה היווה מחצית מהתוצאה. הקהל בבית קבע את המחצית השנייה והעניק לאמה את הזכייה. ההפקה לא הציגה דירוג סופי מלא של יתר המתמודדים. לכן המקום השני של רננה מתייחס לשקלול שקדם להצבעת הבית. זוהי הכרעה חוקית, ברורה ולגיטימית לחלוטין. אבל הכרעת קהל אינה תמיד הכרעה אמנותית. לעיתים היא מתגמלת את הביצוע הגדול ביותר. לפעמים היא מעניקה יתרון לזיכרון האחרון של הערב.
אמה עלתה באש, רננה נכנסה אל הנשמה
אמה ביצעה בגמר את “Girl on Fire” של אלישה קיז. השיר נבנה מראש עבור רגעי הכרעה כאלה. הוא מתחיל באיפוק, מטפס בבטחה ומסתיים בהתפרצות ווקאלית. אמה ניצלה כל מדרגה במסלול הזה. נועה קירל ידעה כיצד להוביל אותה אל רגע מנצח. היא מכירה היטב מצלמות, במות ותחרויות בינלאומיות. אמה הגישה ביצוע מלוטש, מדויק ונכון טלוויזיונית. היא גם הצטרפה לקירל בדואט “לאב סונג”.
רננה בחרה ב“עננים”, המזוהה עם ישי לוי. היא לא רדפה אחרי תו גבוה או מחיאת כפיים. במקום זאת, היא הניחה את הקול בתוך המילים. לפתע השיר המוכר קיבל גוון אישי, עמוק וכמעט תפילתי. שם נמצא עבורי ההבדל בין השתיים. אמה ביצעה שיר גדול בצורה מרשימה. רננה לקחה שיר מוכר והפכה אותו לשלה. האחת הוכיחה יכולת, השנייה חשפה זהות.
והרי אי אפשר להאזין מבלי לגעת פעם נוספת במקור של ישי לוי המנוח.
ילדה מבני עי"ש, בית של חזנים
רננה חובב גדלה בבני עי"ש, במשפחה בעלת שורשים תימניים. המוזיקה לא הגיעה לבית מבחוץ. היא כבר התגוררה בתוכו, לצד האמונה, המסורת והפיוט. אביה של רננה משמש חזן, ואילו סבה היה “מורי”. בילדותה היא שרה עם אביה פיוטי סליחות בנוסח תימן. בבית הכנסת לא יכלה להצטרף, ולכן השניים שרו בבית.
הפרט הזה מסביר הרבה ממה ששמענו לאורך העונה. ההגייה שלה אינה קישוט שהודבק לביצוע. הסלסול אינו טריק שנשלף לפני הפזמון האחרון. שניהם צמחו מתוך הבית ומתוך זיכרון מוזיקלי משפחתי. קולה של רננה נושא את המסורת הזאת בלי להפוך לשיעור בפולקלור. הוא מחבר בין עברית ישנה לפופ עכשווי. גם שיר חילוני מקבל אצלה עומק עתיק. היא אינה שרה “בסגנון תימני”; היא פשוט שרה מתוך עצמה.
בין האולפנה למדי משמר הגבול
רננה גדלה בעולם דתי, אך בחרה במסלול שאינו מובן מאליו. לאחר לימודיה באולפנה היא התגייסה למשמר הגבול. בעוד אחרות בחרו בשירות לאומי, היא התעקשה על שירות קרבי. לדבריה, כמחצית מבנות האולפנה שלה התגייסו לצה"ל. רק שתיים מהן הלכו ללוחמה. רננה הרגישה ששם תוכל לתרום יותר. הבחירה הזאת חושפת את העוצמה שמסתתרת מאחורי הנינוחות שלה.
על הבמה היא אינה מתאמצת לשדר כוח. היא אינה זקוקה לכך. הנוכחות מגיעה מהשקט, מהמבט ומהאופן שבו היא עומדת מאחורי המילים. דווקא הריסון מעניק לה סמכות. הדמות שנוצרה לאורך העונה הכילה ניגודים ישראליים מרתקים. מצד אחד עמדו האולפנה, החזן ופיוטי הסליחות. מהצד האחר הופיעו המדים, הנשק והשירות הקרבי. רננה לא ביקשה לפתור את הסתירה, משום שמבחינתה היא אינה קיימת.
הקול שהתגלה כמעט במקרה
רננה לא גדלה כילדת במה שתכננה קריירה מגיל שלוש. היא גילתה את קולה רק בגיל 17. ערבי קריוקי עם חברים הביאו מחמאות, והיא עצמה הופתעה מהתגובות. במהלך שירותה במג"ב שמעו אותה חברים ומפקדים. הם ביקשו שתשיר בטקסים ובאירועים. לאט הבינה שהקול אינו רק שעשוע חברתי. הוא מאפשר לה לבטא רגשות שקשה לה לחשוף בשיחה רגילה.
השירה הפכה עבורה למרחב פתוח יותר מהחיים עצמם. על הבמה היא מרשה לעצמה להיות חשופה. אולי משום כך הביצועים שלה אינם מרגישים מחושבים. הם נשמעים כאילו משהו פנימי מבקש לצאת.
עם הזמן החלה להעלות קאברים ליוטיוב. היא גם למדה מוזיקה והחלה להקליט חומרים מקוריים. כאשר הגיעה ל“דה וויס”, היא כבר הכירה מיקרופון ואולפן. עם זאת, היא עדיין חיפשה את הזהות הנכונה עבורה.
עוד לפני שהכיסאות הסתובבו
בשנת 2023 הוציאה רננה את “וואי”, בהפקת אופק לוי. במהלך 2025 הגיעו “אהבה זה לא משחק”, “גן עדן”, “ליפול” ו“עלה של זית”. השירים הציגו זמרת טובה, בעיקר באזור הפופ הים־תיכוני.
“אהבה זה לא משחק” נשען על סיפור מוכר של פרידה וכאב. אליה ביטון כתב את המילים, ואופק לוי הפיק. את “ליפול” כתבו והלחינו אלי קשת ועציון מוסאי. קשת גם הפיק את השיר.
הסינגלים העניקו לרננה ניסיון, קהל וכניסה ראשונה לעולם המקצועי. אולם הם לא חשפו את מלוא העומק שלה. היא נשמעה בהם כמו זמרת ים־תיכונית טובה. בתוכנית היא התחילה להישמע כמו רננה חובב.
הערוץ של רננה חובב ביוטיוב משמר את התחנות המוקדמות במסלול הזה.
השוטרֶת שעלתה לשיר במדים
עוד לפני “דה וויס”, ששון שאולוב נתקל בסרטוני השירה שלה ברשת. במהלך הופעה בקריית גת הוא הבחין בה סמוך לבמה. רננה עבדה במקום במסגרת תפקידה והגיעה במדי משמר הגבול. שאולוב הזמין אותה לעלות ולקחת את המיקרופון. השניים שרו את “עטלף עיוור” ואת “תמיד אוהב אותי”. הקהל גילה לפתע זמרת בתוך המדים, אך רננה גילתה משהו חשוב יותר. היא הבינה שהבמה אינה רק חלום רחוק.
הסרטון התפשט ברשת וצבר מאות אלפי צפיות. בהמשך כבר דובר על כמיליון צפיות. הרגע הספונטני העניק לה חשיפה גדולה, אך גם דחיפה פנימית. מכאן הדרך לאודישן נראתה טבעית הרבה יותר.
המפגש של רננה עם ששון שאולוב
@kiryatgatcity מרגש: הדואט המפתיע של ששון שאולוב עם השוטרת במופע בקריית גת #מהפכתהתרבות #קרייתגת #fyp #ששוןשאולוב @רננה | Renana
האודישן שעצר את עידן רייכל
לאודישן הגיעה רננה עם “ניקח לנו יום” של שלמה ארצי. בחירת השיר כבר סימנה שהיא אינה מחפשת קיצור דרך. היא בחרה ביצירה שמאפשרת לספר סיפור, ולא רק להפגין טווח. עדן בן זקן הסתובבה ראשונה. בהמשך הצטרפו סטטיק, נועה קירל ועידן רייכל. כל ארבעת הכיסאות הסתובבו, אך רייכל הגיב בעוצמה יוצאת דופן. קולה של רננה הצליח להביא אותו עד דמעות.
גם אני הבנתי באותו רגע שהיא אינה עוד מתמודדת טובה. היה בקולה משהו מוכר וחדש בעת ובעונה אחת. שמעתי בו את הזמר העברי, אך גם בית כנסת מרחוק. שמעתי מסורת, בלי שהיא ביקשה להכריז עליה.
רננה בחרה ברייכל, אף שעדן התאימה לכאורה לעולמה המוזיקלי. זו הייתה בחירה נבונה ואמיצה. היא לא חיפשה מנטור שיחזק את הקיים. היא בחרה באדם שיוכל לחשוף בה שכבות נוספות.
עידן רייכל נטע שורשים
בשלב הדו־קרב שרה רננה עם דביר בן שימול את “דרישת שלום מחיים אחרים”. הביצוע המשותף חשף את הרכות שלה. הוא גם הראה שהיא אינה חייבת לשלוט בשיר כדי להישאר במרכזו. ברבע הגמר הגיעה “פגישה לאין קץ”. נתן אלתרמן כתב את המילים, ונעמי שמר הלחינה. הבחירה הרחיקה אותה מהפופ הים־תיכוני המיידי. היא הכניסה אותה אל לב הקלאסיקה הישראלית.
סטטיק ועדן חשבו שרייכל מתחכם יותר מדי בבחירותיו. לטענתם, השירים הישנים מסתירים את ממדי הקול שלה. רייכל טען שהבחירות האלה יישארו בזיכרון. בעיניי, הוא הבין את הנכס שהיה בידיו.
רננה לא הייתה זקוקה לעוד שיר שיאפשר לה לצעוק. היא הייתה זקוקה לרפרטואר שיבנה לה עולם. “פגישה לאין קץ” העניק לה שורשים עמוקים יותר. פתאום היה ברור שהיא יכולה לחבר בין אלתרמן לבית אביה.
“מי תרצי” והחיבור המדויק
בחצי הגמר ביצעה רננה את “מי תרצי”. עמיר בניון כתב והלחין, וגידי גוב ביצע במקור. כאן התחברו כל הקצוות בצורה כמעט מושלמת. השיר הגיע מהזמר העברי, אך נשא בתוכו נשמה מזרחית. רננה הוסיפה לו את הגוון התימני ואת ההגייה שלה. היא לא חיקתה את גוב וגם לא את בניון. היא העבירה את השיר דרך סיפורה הפרטי.
המנטורים כבר לא דיברו רק על יכולת ווקאלית. הם דיברו על נוכחות, עומק והיפנוזה. גם הקהל זיהה את הרגע והעביר אותה לגמר. בשלב הזה כבר לא ראיתי מתמודדת. ראיתי זמרת עם קהל ועם דרך.
השיר שעידן רייכל כתב עבורה
בגמר חיכה לרננה רגע חשוב אפילו יותר מהתחרות. עידן רייכל כתב עבורה שיר מקורי בשם “כל העולם שלי אתה”. השניים ביצעו אותו יחד, כאשר רייכל ליווה אותה בפסנתר.
יתר הפיינליסטים שרו עם המנטורים שירים מוכרים. רננה קיבלה התחלה של רפרטואר חדש. רייכל לא הסתפק בדואט טלוויזיוני. הוא העניק לה שיר שאפשר לקחת אל היום שאחרי. המחווה הזאת אמרה יותר מאלף מחמאות. רייכל ראה בה זמרת שראויה להשקעה אמנותית. הוא סימן את הדרך האפשרית עבורה. לא עוד בלדות פרידה גנריות, אלא חיבור בין מסורת ליצירה ישראלית חדשה.
אם שיתוף הפעולה יימשך, רננה יכולה לבנות לעצמה מקום ייחודי. לא בתוך מגירת “הזמרת התימנייה” ולא רק בפופ הים־תיכוני. המקום שלה נמצא בתפר שבין פיוט, זמר עברי והפקה עכשווית.
מדוע רננה הייתה צריכה לנצח?
אמה זיזה כהן היא זמרת מצוינת, ואין צורך להקטין אותה. היא ניצחה בזכות יכולות מרשימות ועבודה נכונה. אבל רננה עולה עליה בעיניי במרכיבים שמגדירים אמן לטווח ארוך.
ראשית, אי אפשר לבלבל את קולה עם קול אחר. אמה שולטת היטב בשפת הפופ הבינלאומית. רננה מביאה שפה פרטית, שנולדה כאן וצמחה מתוך משפחתה.
שנית, נוכחותה אינה זקוקה לרקדנים או לפירוטכניקה. היא עומדת, מביטה, שרה וממלאת את החלל. דווקא השקט מושך את העין אליה. אין שם מאבק על תשומת הלב.
שלישית, היא מביאה סיפור ישראלי שלם בלי לנאום עליו. בני עי"ש, בית החזנים, האולפנה ומג"ב נמצאים בתוך הקול. הם אינם סרטון מקדים שנעלם עם תחילת השיר.
לבסוף, רננה נשארת בזיכרון. לאחר שהאורות כבים, אני עדיין שומע את ההגייה שלה. בעיניי, זהו המדד החשוב ביותר. קול גדול מרשים בזמן אמת; קול ייחודי ממשיך ללכת איתך.
האם “דה וויס” הכשירה מועמדת לאירוויזיון?
“דה וויס” אינה בוחרת את נציג ישראל לאירוויזיון. גם בשנת 2027 יעשה זאת “הכוכב הבא”. אולם התוכנית מספקת הכשרה מצוינת לבמה הבינלאומית.
המתמודדים לומדים לעבוד מול מצלמות, תזמורת וקהל מצביע. הם מתרגלים ביצועים קצרים ועמידה בלחץ. גם המנטורים בונים עבורם רגעים מוזיקליים מדויקים. במובן הזה, מדובר בבית ספר לא רשמי לאירוויזיון. אמה נראית במבט ראשון כמועמדת הטבעית יותר. היא צעירה, בינלאומית ושולטת באנגלית. היא גם למדה מנועה קירל, שכבר כבשה את במת התחרות.
אולם האירוויזיון אינו תחרות לשירה באנגלית בלבד. אירופה מלאה בזמרות צעירות עם קולות גדולים. כדי לבלוט, צריך להביא משהו שאינו נמצא בכל מדינה אחרת.
כאן נכנסת רננה לתמונה. היא יכולה להישמע ישראלית עוד לפני שמבינים מילה. קולה נושא זהות, שורש וצליל מקומי. עם שיר נכון, אלה עשויים להפוך ליתרון עצום.
הסוד התימני של הזכיות הישראליות
כדאי לעצור כאן ולהביט בהיסטוריה שלנו באירוויזיון. לפני נטע ברזילי זכתה ישראל שלוש פעמים. את שלושת הניצחונות הובילו זמרים ממשפחות בעלות שורשים תימניים.
יזהר כהן ניצח בשנת 1978 עם “אבניבי”. שנה לאחר מכן הגיעה גלי עטרי עם “הללויה”. בשנת 1998 החזירה דנה אינטרנשיונל את התחרות לישראל עם “דיווה”.
אין כאן נוסחת קסם עדתית, וגם לא הבטחה לניצחון. אבל קשה להתעלם מהמכנה המשותף. שלושתם הביאו לבמה צבע, קצב ואישיות שלא הגיעו ממפעל פופ אירופי. יזהר כהן לא ניסה להישמע בריטי. גלי עטרי נשמעה ישראלית בכל הברה. דנה אינטרנשיונל הביאה דמות שאיש לא יכול היה לשכפל.
רננה משתייכת לאותה מסורת של קולות בעלי חתימה. לא מפני שמוצאה לבדו הופך אותה למתאימה. השאלה היא מה היא מסוגלת לעשות עם הירושה המוזיקלית הזאת.
לא עוד גלויה מתימן
אם רננה תגיע בעתיד לאירוויזיון, אסור להפוך אותה לאטרקציה פולקלוריסטית. היא אינה זקוקה לתלבושת מסורתית, דרבוקות צפויות או תפאורת שוק צבעונית.
השורשים כבר נמצאים בקולה. צריך לתת להם לפעול בעדינות, בלי לצבוע אותם בצבע זוהר. אפשר לשלב פיוט, מקצב תימני והפקה אלקטרונית עכשווית. הכול צריך לשרת את השיר ואת אישיותה.
עידן רייכל יודע לבנות חיבורים כאלה. הוא כבר שילב בעבר מסורות מקומיות בתוך פופ מודרני. שיתוף פעולה מתמשך ביניהם יכול ליצור עבורה רפרטואר אמיתי.
רננה אינה צריכה להפוך לעפרה חזה החדשה. גם ההשוואה הזאת עלולה להכביד עליה. היא צריכה להיות רננה חובב הראשונה, עם שפה משלה.
הזוכה והזוכה שלי
אמה זיזה כהן זכתה ב“דה וויס”, ואני מכבד את הכרעת הקהל. היא ראויה להזדמנות, לליווי מקצועי ולקריירה שתצמח מכאן. הניצחון שלה אינו טעות. הפספוס נמצא במקום אחר. התוכנית החזיקה בידיה זמרת שמביאה יותר מקול מרשים. רננה הביאה לבמה זהות ישראלית מלאה, מורכבת ובלתי מתנצלת.
היא נשאה עמה את משפחת החזנים ואת פיוטי תימן. היא הביאה גם את האולפנה, מדי מג"ב והצעירה מבני עי"ש. כל אלה התחברו בתוך קול אחד, בלי להיראות כמו תסריט הפקה.
אמה יצאה מהגמר עם התואר. רננה יצאה ממנו עם שיר חדש ועם דרך אמנותית. בעוד כמה שנים, ייתכן שזה יהיה הפרס החשוב יותר.
מבחינתי, הכיסאות הסתובבו אל אמה. הלב נשאר עם רננה.
