פרמיירת האופרה ״טוסקה״ התקיימה אמש בבית האופרה בתל אביב. ההפקה החדשה חתמה את עונת הארבעים של האופרה הישראלית. עידו ריקלין ביים, ודן אטינגר ניצח על התזמורת. יחד הם החזירו יצירה ותיקה אל מציאות בוערת.
ג׳אקומו פוצ׳יני הציג לראשונה את ״טוסקה״ ברומא בשנת 1900. העלילה חוזרת לרומא בשנת 1800, בתקופת מלחמות נפוליאון. לואיג׳י איליקה וג׳וזפה ג׳אקוזה כתבו את הליברית. השניים התבססו על מחזה מאת ויקטוריין סרדו. פוצ׳יני עטף את המילים במוזיקה דרמטית וסוחפת. מאז ממשיכה ״טוסקה״ לכבוש במות ברחבי העולם.


סיפור אהבה בתוך מלכודת פוליטית
פלוריה טוסקה היא זמרת מצליחה, מאמינה ומאוהבת. אהובה, מריו קוורדוסי, הוא צייר התומך בחירות. מולם ניצב סקרפיה, מפקד המשטרה האכזרי ורודף השליטה. אסיר פוליטי נמלט מפעיל את שרשרת האירועים הקטלנית.
קוורדוסי מסייע לצ׳זרה אנג׳לוטי ומציע לו מקום מסתור. טוסקה מגיעה לכנסייה ומבחינה בציור של אישה אחרת. קנאתה מתעוררת מיד ומערפלת את שיקול דעתה. סקרפיה מזהה את החולשה ומנצל אותה לצרכיו, הוא רוצה להוסיף את טוסקה לשורת הכיבושים המיניים שלו.
בתוך יממה מתערבבים אהבה, קנאה, עינויים, סחיטה ורצח. כל החלטה מקרבת את הדמויות לעבר האסון. המוזיקה מגבירה את המתח ואינה מרפה לרגע. פוצ׳יני בנה מותחן אופראי עוד לפני הקולנוע המודרני.



הסיפור העתיק קיבל סמארטפון
ריקלין לא השאיר את טוסקה בתוך רומא ההיסטורית. הוא העביר את הסיפור אל עולם המזוהה עם ימינו. התלבושות המודרניות ביטלו מיד את המרחק התקופתי. האביזרים השלימו את החיבור למציאות העכשווית.
מכשירי סמארטפון שימשו לצילומי סלפי וסטוריז. מצלמות ומסכי מעקב עקבו אחר הדמויות. מגשי פיצה הגיעו אל לשכתו של סקרפיה. הקריצות עוררו חיוך, אך האיום נשאר באוויר. בעיני, דווקא הפיצה והטלפון הפכו את הרוע למוחשי. האלימות לא הסתתרה מאחורי מדים עתיקים וגלימות כבדות. היא נכנסה למשרד מודרני ומואר היטב. שם פעל מנגנון כוח קר, יעיל ומסוכן.
סקרפיה לא נראה כאציל שהגיע מספר היסטוריה. הוא נראה כפקיד שלטוני אפור ומוכר להפליא. סביבו פעלו אנשי מנגנון ממושמעים וחסרי שאלות. כולם ביצעו הוראות ושמרו על שגרת עבודה רגילה. ריקלין לא ניסה לעדכן את פוצ׳יני באמצעות גימיקים. הוא ביקש לשחזר את עוצמת החוויה המקורית. העולם הנוכחי סיפק לו מצלמות, מעקב וחשיפה תמידית. באמצעותם קיבלה הטרגדיה העתיקה משמעות חדשה.


מראה ציבורית ישראלית
אולי תראו בהפקה גם מראה ציבורית ישראלית מטרידה. הבימוי אינו מצביע במפורש על אישיות מסוימת. הוא משאיר לקהל להשלים לבדו את התמונה. לכל צופה עשויה לעלות דמות אחרת. כאלו לא חסרות לנו בשנים האחרונות, כושלים, מועדים, נופלים קורבן לתאוותם.
סקרפיה מייצג שלטון שמנצל חוק, פחד ומנגנוני אכיפה. הוא מתייחס לאנשים כאל חפצים המשרתים את מטרותיו. הוא מחליף אמת באיום וצדק בסחיטה. הכוח מעניק לו ביטחון וחסינות מדומה. מי שיביט היטב יזהה פנים מוכרות ממסדרונות השלטון. אולי אלו פוליטיקאים, פקידים או בעלי סמכות אחרים. השמות משתנים, אך השיטה נשארת דומה. ריקלין משאיר את הפרשנות בידיו של הקהל.
הרודנות אינה זקוקה עוד לחרבות או לכרכרות. היא יכולה ללבוש חליפה ולהחזיק סמארטפון. היא יכולה להזמין פיצה ולהורות על עינויים. דווקא השגרה הזאת מעניקה לתמונה כוח מצמרר.



הקנאה פתחה את הדלת
המערכה הראשונה מתחילה בכנסייה שבה עובד קוורדוסי. אנג׳לוטי הנמלט מהכלא מגיע לשם ומבקש מחסה. קוורדוסי בוחר לסייע לו למרות הסכנה. הבחירה הזאת מציבה אותו מול המשטרה.
טוסקה מגיעה ומבחינה בדמות הנשית שבתוך הציור. היא חושדת מיד שאהובה מסתיר ממנה רומן. סקרפיה מוצא מניפה ומציג אותה בפניה. באמצעותה הוא מלבה את החשד שכבר בער בתוכה. טוסקה יוצאת בעקבות קוורדוסי, ואנשי סקרפיה עוקבים אחריה. כך הופכת הקנאה הפרטית לכלי שלטוני יעיל. סקרפיה אינו זקוק לחקירה מתוחכמת. די לו בכמה מילים ובחולשה אנושית מוכרת.
תפילת ״טה דאום״ חותמת את המערכה בעוצמה מרשימה. המקהלה פונה אל האל, בעוד סקרפיה חולם על טוסקה. הקדושה והתאווה נשמעות באותו זמן. פוצ׳יני יוצר רגע מוזיקלי עוצמתי ומטריד.


טוסקה נשארת מול האל
במערכה השנייה סקרפיה עוצר את קוורדוסי. אנשיו מענים אותו בחדר סמוך. טוסקה שומעת את זעקות אהובה ונשברת. לבסוף היא חושפת את מקום מחבואו של אנג׳לוטי.
סקרפיה מציע עסקה שאין בה שום בחירה. הוא דורש את גופה בתמורה לחיי אהובה. טוסקה מבינה שהחוק לא יגן עליה. גם אמונתה אינה מעניקה לה תשובה.
ברגע הזה היא שרה את ״Vissi d’arte״. פירוש השם הוא ״חייתי למען האמנות״. אריה המעניקה לדמות רגע סולני ואישי. באמצעותה חושפת הדמות מחשבה, תפילה או כאב.
טוסקה שואלת מדוע האל מעניש אותה כך. היא הקדישה את חייה לאמנות, לאהבה ולחסד. פוצ׳יני אינו מעניק לה תשובה ברורה. המוזיקה עצמה הופכת לתשובה היחידה.
לאחר התפילה היא מסכימה לכאורה לדרישת סקרפיה. הוא כותב אישור יציאה ומבטיח הוצאה להורג מדומה. טוסקה מבחינה בסכין המונחת בקרבת מקום. כאשר סקרפיה מתקרב, היא דוקרת אותו.
ברגע אחד הזמרת הופכת ללוחמת. היא מסרבת להיכנע לאדם שמבקש לשלוט בגופה. האמנות אינה מצילה אותה, אך היא שומרת על כבודה. מכאן היא יוצאת להציל את אהובה.


הכוכבים זרחו לפני המוות
קוורדוסי שר בתחילת האופרה את ״Recondita armonia״. פירוש השם הוא ״הרמוניה נסתרת״. הוא משווה בין יופייה של טוסקה ליופי שבציור. כבר שם זורע פוצ׳יני את זרע הקנאה.
לקראת הסיום שר קוורדוסי את ״E lucevan le stelle״. פירוש השם הוא ״והכוכבים זרחו״. הוא אינו שר על פוליטיקה או גבורה. הוא נזכר בטוסקה ובטעמם של החיים.
מול המוות נשארות הנשיקות, המגע והגעגוע. קוורדוסי מבין כמה אהב את החיים. פוצ׳יני הופך את הזיכרון לקינת פרידה. זו אחת האריות המוכרות בעולם האופרה.
טוסקה מגיעה ומספרת על תוכנית הבריחה. היא מאמינה שכיתת היורים תשתמש בכדורים ריקים. כזמרת מנוסה, היא מדריכה אותו כיצד ליפול. מריו מבטיח לגלם מוות משכנע.
החיילים יורים ועוזבים את המקום. טוסקה ממתינה ואז קוראת לאהובה לקום. תחילה היא אפילו משבחת את משחקו. כעבור רגע היא מבינה שהמוות אמיתי.
סקרפיה שיקר לה גם לאחר מותו. החיילים השתמשו בכדורים חיים והרגו את קוורדוסי. האשליה הבימתית הפכה לטרגדיה מציאותית. טוסקה נשארה לבדה מול האמת.
אנשי המשטרה מגיעים לעצור אותה בעקבות רצח סקרפיה. היא מטפסת אל החומה ומביטה לעברם. אחר כך היא מזנקת אל מותה. כך מסתיימת יממה אחת של אהבה ואלימות.

האמנות מול בעלי השררה
יש אירוניה עמוקה בכך שטוסקה עצמה היא אמנית. היא חיה בעולם של דמויות, משחק ואשליות. סקרפיה משתמש באותם כלים כדי להונות אותה. הוא מביים מוות, אך מעניק לה מוות אמיתי.
בתוך הסיפור האמנות אינה עוצרת את הכדורים. היא גם אינה מצליחה להפיל את מנגנון השלטון. אולם לאחר ירידת המסך התמונה משתנה. האוהבים חוזרים לחיים בכל ערב מחדש.
סקרפיה נשאר כלוא בתוך הרוע שיצר. טוסקה וקוורדוסי ממשיכים לשיר מול קהלים חדשים. בכך מעניקה האמנות לקורבנות ניצחון מאוחר. המוזיקה גוברת לבסוף על הכוח.
הקולות שמאחורי הדמויות
אלנה מיכאיילנקו גילמה בערב הגאלה את פלוריה טוסקה. אדוארדו אלארדן שר את תפקיד מריו קוורדוסי. מיקולאי זלסינסקי נכנס לנעליו של סקרפיה. שלושתם נשאו את המתח הרגשי המרכזי. עודד רייך גילם את צ׳זרה אנג׳לוטי. יורי קיסין הופיע בתפקיד שמש הכנסייה. אנתוני ווב גילם את סוכן המשטרה ספולטה. טל גנור שרה את תפקיד נער הרועה.
מקהלת האופרה הישראלית ומקהלת מורן הצטרפו לסולנים. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ניגנה בבור. איתי ברקוביץ׳ הוביל את מקהלת האופרה. דן אטינגר ניווט את המערכה המוזיקלית.
סיום ראוי לעונה חגיגית
״טוסקה״ חתמה את עונת הארבעים של האופרה הישראלית. הבחירה ביצירת פוצ׳יני נשאה משמעות ברורה. האופרה חגגה מסורת, אך לא נשארה במוזיאון. היא בחרה להביט ישירות אל ההווה.
ארבעה עשורים של יצירה קיבלו סיום עוצמתי ומסקרן. ההפקה שילבה קלאסיקה מוכרת עם פרשנות עכשווית. היא שמרה על המוזיקה והחליפה את סביבת ההתרחשות. כך נשאר פוצ׳יני נאמן לעצמו וגם רלוונטי.
כאן תמצאו מועדים וכרטיסים להופעות הבאות של האופרה טוסקה
הנה טעימה מתוך האריה Vissi d’arte שתיעד אחד הצופים הלא ממושמעים

