סערה פוליטית פרצה סביב ההצגה החדשה ״עאישה לייב עזה״ המתארחת בתיאטרון יפו. ביום שלישי פנה שר התרבות מיקי זוהר לשר האוצר בצלאל סמוטריץ׳. זוהר ביקש לבחון את התמיכה הציבורית בתיאטרון ולפעול לשלילתה.
למען הדיוק, זוהר לא הורה בפועל על שלילת התקציב. הוא ביקש מסמוטריץ׳ לפתוח בדיקה ולפעול במהירות האפשרית. ״מדובר ביצירה המציגה את חיילי צה״ל כפושעי מלחמה״, כתב זוהר. לטענתו, היצירה מציגה את ישראל כמדינה המרעיבה את תושבי עזה. הוא גם האשים אותה במחיקת טבח שבעה באוקטובר והרקע למלחמה.
המכתב דורש בדיקה מקיפה ושלילת התקציב הציבורי באופן מיידי. זוהר טוען כי ההצגה עלולה להפר אחת מחמש העילות בחוק. עם זאת, הסמכות אינה נמצאת בידי שר התרבות. שר האוצר רשאי להפחית תמיכה רק לאחר הליך מקצועי ומשפטי. המכתב מזכיר את סעיף 3א ואת חמש העילות. אולם חמש העילות מופיעות למעשה בסעיף 3ב לחוק.
עאישה מבשלת בתוך המלחמה
ההצגה ״עאישה לייב עזה״ מיועדת לעלות ב־25 ביולי בתיאטרון יפו. עינת ויצמן וחוסאם אל מדחון כתבו אותה עם סלווה נקארה. ויצמן גם מביימת, ונקארה מגלמת את עאישה.
עאישה היא אישה עזתית החולמת לפתוח מסעדה משלה. בספטמבר 2023 היא פותחת ערוץ בישול באינסטגרם. בתחילה צופים בה שישה אנשים בלבד. בהמשך גדל מספר העוקבים, אך המזון הולך ואוזל. עאישה עוברת מביתה לבית הוריה, ומשם לאוהל. היא מבשלת מקופסאות שימורים, עשבים ועלים. היוצרים בנו את המחזה מסרטונים, הודעות ופוסטים של נשים מעזה. ההצגה תתקיים בערבית, לצד כתוביות בעברית.
עמוד ההצגה מתאר הרעבה, עקירה ומאבק הישרדות. הוא אינו מזכיר את חמאס. הוא גם אינו מזכיר את טבח שבעה באוקטובר. זה אינו פרט שולי. זהו החור המרכזי בנרטיב שמציג התיאטרון.
גם לצד השני צריך לדייק. עמוד ההצגה אינו מכנה במפורש את חיילי צה״ל פושעי מלחמה. השר מסיק זאת מתיאור ההרעבה ומהמסגרת האמנותית. בלי צפייה מלאה, אין בסיס לקביעה אמנותית סופית. עם זאת, התקציר עצמו מציג תמונה חד צדדית. עזה מופיעה כקורבן, בלי הרקע שהביא למלחמה.
האם הציבור צריך לממן נרטיב חד צדדי
אמנות רשאית להציב מראה קשה מול החברה הישראלית. היא רשאית להשמיע גם עדויות פלסטיניות כואבות. ישראל אינה צריכה לפחד מעדותה של אישה עזתית. אולם אמנות אינה פטורה מהקשר, מאחריות ומבדיקה מוסרית. כאשר יצירה עוסקת במלחמה, השמטת סיבתה יוצרת עמדה פוליטית ברורה.
האם תיאטרון ישראלי צריך להעצים את זווית החברה שממנה יצא הטבח? כן, כאשר היצירה בוחנת כאב, אחריות וסיבתיות. לא, כאשר היא מוחקת את התוקפן ומותירה רק קורבן. עזה אינה מקשה אחת, וחמאס אינו מייצג כל תושביה. אולם חמאס יצא מעזה ופתח בטבח ובמלחמה. אי אפשר למחוק זאת באמצעות סיר בישול ואינסטגרם. אי אפשר לתבוע חמלה לעזה ולמחוק את בארי, ניר עוז ונובה.
אי אפשר לדבר על רעב בלי לשאול על החטופים. אי אפשר להציג מלחמה בלי להציג את סיבתה. הבחירה להתעלם מחמאס אינה ניטרלית. גם ההתעלמות מהטבח אינה בחירה אמנותית תמימה.
חופש יצירה אינו פטור מביקורת
חופש אמנותי אינו מחייב מימון ציבורי אוטומטי. אולם שלילת תקציב ממוסד שלם דורשת זהירות ושוויון. שר אינו מבקר תיאטרון, ומכתב אינו תחליף לצפייה. גם זעם ציבורי אינו תחליף להליך משפטי.
אם התיאטרון עבר על החוק, המדינה צריכה להוכיח זאת. אם לא, אסור להפוך תקציב לכלי משמעת פוליטי. שלילת תמיכה אינה אוסרת את העלאת ההצגה. עם זאת, היא עלולה לפגוע בכל פעילות התיאטרון. לכן המדינה חייבת לבחון את התוכן ואת האחריות המוסדית בנפרד.
מי הם British Shalom Salaam Trust
עמוד ההצגה מציג את הקרן בין שלושת הגופים התומכים. לצדה מופיעים בצלם וקרן רוזה לוקסמבורג. British Shalom Salaam Trust אינה זרוע של ממשלת בריטניה. מדובר בעמותת מענקים יהודית בריטית הרשומה באנגליה ובוויילס.
הקרן קמה בשנת 2004 ביוזמת קבוצת יהודים בריטים. העמותה מצהירה על קידום יחסים בין יהודים, פלסטינים וקהילות נוספות. היא תומכת בפרויקטים בישראל, בגדה, בעזה ובגולן. תיאטרון יפו אינו מפרט את סכום התמיכה שקיבלה ההצגה. הוא גם אינו מפרט את אופי התמיכה.
עכשיו נדרשות תשובות
למרות שאין זו הפקה שלו אלא רק הצגה מתארחת, תיאטרון יפו צריך להסביר את בחירתו האמנותית. הוא צריך לפרסם את מקורות העדויות ואת היקף התמיכות. עליו גם להשיב מדוע הטבח נעלם מהתקציר. מדוע חמאס אינו חלק מהסיפור?
הנה תגובה תיאטרון יפו לנושא – "ההצגה המדוברת אינה הצגה של תיאטרון יפו אלא מתארחת בו בלבד, והתיאטרון אינו אחראי לתוכן המוצג בה. בישראל קיים עדיין חופש ביטוי. אנחנו שמחים שכבוד שר התרבות מוצא את הזמן להעמיק מדי חודש בלוח ההצגות של תיאטרון יפו ולשלוח הודעות לתקשורת בהתאם. תיאטרון יפו היה ויישאר מגדלור שמאפשר שיח חופשי וריבוי דעות באמצעות אמנות ולא אלימות."
מצד שני, מיקי זוהר צריך לצפות לפני שהוא מרשיע. סמוטריץ׳ צריך לבדוק את החוק, לא את הטעם האמנותי.
״עאישה״ רשאית לעלות לבמה. הציבור רשאי למחות ולבקר אותה. אישית אני סבור שטוב היה לו תתקיים הפגנה כנגד ההצגה ויוצריה בערב עלייתה ברחבת התיאטרון ביפו, זכות בסיסית של ציבור ישראלי. המדינה רשאית לבחון את התמיכה. היא חייבת לפעול בהגינות ובשוויון. התיאטרון חייב לזכור שהקשר אינו תפאורה. הוא לב הסיפור.
אני בכלל לא מבין מדוע המדינה צריכה לממן תיאטראות. זה הכסף שלי, ואם תיאטרון מסוים מוצא חן בעיניי — אקנה כרטיסים ואממן אותו בעצמי.
בוודאי שאין שום הצדקה לכך שמימון כל תיאטרון יהיה דבר מובן מאליו, ושיהיה אפשר לשלול אותו רק אם אותו תיאטרון קורא לטרור. מימון ממשלתי אינו זכות — אלא פריבילגיה. ולממשלה צריכה להיות סיבה טובה ומיוחדת כדי לממן תיאטרון מסוים או תוכניות מסוימות שלו.
וכמובן, בכלל לא צריך להיות שום "משרד תרבות" ושום שר תרבות. התרבות — אם היא קיימת — חיה גם בלי שר, ואפילו חיה טוב יותר ובחופש גדול יותר. ואם תיאטרון כלשהו מעלה הצגה התומכת בטרור, לשם כך קיימים השב״כ, הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט. אם אין עבירה על החוק, ורק ההקשר או המסר אינם מוצאים חן בעיני השלטון — אסור לרשויות להתערב.
לעומת זאת, לאזרחים יש זכות מלאה לארגן הפגנה, משמרת מחאה או כל פעולת מחאה חוקית אחרת.
האם אתה חושב שצריך לפסול את כל היצירות, ואת כל הגופים שהציגו או שידרו אותן, והראו רק את הסבל בצד הישראלי בשבעה באוקטובר? סרט על הטבח בבארי או בפסטיבל הנובה באופן חד צדדי שרק מדבר על מה שקרה לנטבחים פסול בעיניך והגוף המשדר חייב תשובות והסברים מאיפה המימון ולמה הוא לא מראה מה קרה לעזתים לפני זה? הדו-צדדיות שאתה דורש נכונה גם אז, או על יהודים שנטבחו מותר לדבר באופן חד צדדי?