יש אלבומים שנשמעים טוב ברקע. Addis Ken של אבטה בריהון לא עובד ככה. הוא דורש הקשבה. הוא מזמין להיכנס פנימה. וככל שנשארים איתו, הוא נפתח. האלבום שיצא הבוקר דרך Origin Records מציב את בריהון במקום בטוח ומדויק. לא חיפוש, אלא אמירה. יחד עם רועי מור, דוד מיכאלי וניצן בירנבאום הוא בונה עולם צלילי שנשען על עומק ולא על הדגמה.
אלבום שעובד כמו מסע
Addis Ken, יום חדש באמהרית, לא מתנהל כאוסף קטעים. הוא זורם כרצף. כל קטע מוביל לשני. התחושה היא של תנועה מתמדת בין מצבים. רגע אחד מדיטטיבי, רגע אחר דוחף קדימה. הסקסופון של בריהון מתפקד כמו קול. לא רק מנגן אלא מדבר. לעיתים לוחש ולעיתים מתעקש. זו נגינה שמחוברת לנשימה. לא ממהרת לשום מקום. לתוך המרחב הזה נכנסת גם הזמרת רודי בינאסאי בכמה רצועות. היא לא מגיעה כדי “לקשט” אלא כדי להעמיק. הקול שלה יושב בתוך המוזיקה ומחדד את הממד הטקסי. ברגעים האלה האלבום מקבל גוון כמעט פולחני.
בין תפילה לגרוב
הכוח של האלבום נמצא באיזון. מצד אחד יש בו עומק רוחני ברור. בריהון שואב ממסורות יהודיות אתיופיות ומכניס אותן לתוך השפה שלו. מצד שני יש כאן גרוב. לא כזה שקופץ מיד אלא כזה שמחלחל. הבס והתופים לא דוחפים בכוח. הם מחזיקים קרקע. הפסנתר של רועי מור פותח מרחבים. יחד נוצרת תחושת זמן אחרת. איטית יותר, קשובה יותר. אפשר לשמוע ברקע השפעות של מולאטו אסטטקה, אבל זה לא מחווה. זה חלק מהשפה. בריהון לוקח את זה למקום אישי שמחובר לחיים כאן.
לא מתחנף ולא מתפשר
Addis Ken לא מנסה להיות נגיש בכוח. אין כאן רגעים שנבנו כדי “לתפוס” מיד. אבל דווקא הבחירה הזו מייצרת עומק. האלבום מתגמל האזנה חוזרת. בכל פעם נחשפת שכבה נוספת. זו יצירה שלמה. מגובשת. כזו שיודעת בדיוק מה היא רוצה להיות.
מי עומד מאחורי הצליל
בריהון כבר שנים פועל בין עולמות. הוא הופיע עם אהוד בנאי, אריאל זילבר ויוסי פיין, וגם עם דמויות מפתח מהסצנה האתיופית. הניסיון הזה מורגש כאן היטב. הוא לא מנסה להוכיח. הוא פשוט מנגן מתוך מקום עמוק של זהות.
ההשקות בישראל והדרך החוצה
בשורה התחתונה
Addis Ken הוא אלבום שלא מנסה להיות משהו אחר. אבטה בריהון יוצר כאן מוזיקה שיש לה שורש עמוק ונשימה רחבה. השילוב עם Rudi מוסיף רובד רגשי מדויק. זה אלבום שמבקש לעצור ולהקשיב. מי שייכנס אליו, ימצא עולם שלם.
