גאונות, קנאה ושפע מוזיקלי שממלא את האולם
ישנם מחזות שחוזרים כי הם קלאסיקה. יש כאלה שחוזרים כי הם עדיין שואלים את השאלות הנכונות. אמדאוס שייך לשני הסוגים. פיטר שאפר כתב את המחזה בסוף שנות השבעים, ובהמשך יוצרי הקולנוע עיבדו אותו לסרט עטור אוסקרים. כעת תיאטרון בית ליסין מעלה גרסה מוקפדת, עשירה ועמוסת מוזיקה. רוני ברודצקי ביימה, ודורי פרנס תרגם וערך מוזיקלית בהפקתו המוזיקלית של עמית פוזננסקי.
זהו סיפור של מאבק. מצד אחד אנטוניו סליירי, מלחין חצר מבוסס, אדם מאמין, משוכנע שהאל ייעד לו שליחות מוזיקלית. מצד שני וולפגנג אמדאוס מוצרט, ילד פלא שהפך לגאון צעיר, מבריק, חסר רסן. המוזיקה אצלו זורמת כמו נס. האישיות פחות.
מוצרט של ההצגה איננו רק מלחין שמיימי אלא גם דמות פרועה, ילדותית ולעיתים וולגרית, חובבת בדיחות גוף והוללות.. הדיסוננס בין המוזיקה הטהורה לבין האישיות הבלתי מרוסנת יוצר את לב הדרמה. סליירי מזהה מיד את הגאונות. הוא שומע את מה שאחרים עדיין אינם מבינים. ברגע הזה נפתח הקרע. לא רק קנאה מקצועית אלא משבר אמונה של ממש.
שניים על במה אחת
ליאור אשכנזי בונה את סליירי דרך שליטה מלאה בקצב ובטקסט. הוא כמעט לעולם אינו מרים קול שלא לצורך. הוא נותן למילים לחלחל. משתהה, מביט, חושב מול הקהל. הדמות שלו איננה מתפוצצת אלא מתפוררת לאט. הכאב אצלו שקט ומדויק, והאירוניה הדקה שהוא משחיל לעיתים מונעת מהדמות להפוך לקורבן חד ממדי.
טל גרושקה הולך לכיוון אחר לגמרי. הוא ממלא את הבמה בתנועה, בצחוק מתגלגל, בחוסר מנוחה פיזי כמעט ילדי. הוא מדגיש את חוסר הריסון, את הדחף, את ההתפרצות. בתוך האנרגיה הזאת הוא מחדיר רגעי שבר, במיוחד כשהגוף מאט והקול מתרכך. שם נוצרת אנושיות שמאזנת את הקריקטורה האפשרית.
המפגש ביניהם אינו רק טקסטואלי אלא פיזי ממש. אשכנזי עומד יציב ומבוקר, גרושקה נע ומפר את הסדר. המתח הזה בין שליטה להתפרצות מחזיק את העימות חי לאורך כל הערב.
שפע מוזיקלי
ברקע מושמעת המוזיקה מתוך הקלטות, כפי שבחר דורי פרנס המתרגם והעורך המוזיקלי עמית פוזננסקי שילב אותה לאורך המחזה. הרשימה מרשימה ומקיפה כמעט את כל מוצרט. הרקוויאם, דון גובאני, נישואי פיגארו, חליל הקסם, קונצרטו לקרן מס 4, קונצרטו לפסנתר ברה מינור, מוזיקת לילה זעירה, מיסת ההכתרה, מיסה בדו מינור, סימפוניות 25 ו 29, הסימפוניה קונצרטאנטה, סרנדה לשלושה עשר כלי נשיפה, החטיפה מן ההרמון, חמישייה לקלרינט וכלי מיתר, קונצרטו לחליל ונבל, מוזיקת לוויית הבונים החופשיים.
אפשר פשוט לצלול לעמוד היצירות של מוצרט בספוטיפיי ולהאזין למיטב.
הכול של מוצרט. אין כאן יצירות של סליירי. הבחירה הזאת חדה וברורה. הגאונות נשמעת. הקנאה נותרת במילים.
לעיתים הדרמה מאטה כדי לאפשר למוזיקה לנשום. יש מי שירצה קצב מהודק יותר. מנגד, ההפקה מציעה נדיבות מוזיקלית כמעט סימפונית במסווה של מחזה. מי שמוכן לשקוע בשפע המוזיקלי יקבל חוויה מלאה.
כמי שגדל לצלילי הפסנתר הביתי בארבע ידיים, יצירותיו של אמדאוס נהירות לי מן הצליל הראשון. הן היו חלק מפס הקול של ילדותי. הזווית האישית הזאת מכניסה אותי עמוק יותר אל תוך הסיפור המפעים שעל הבמה.
קולות, תנועה ודימוי חזותי
יעל שטולמן בדמות קונסטנצה וובר ואלינור זון בדמות קתרינה קאוואליירי מביאות לבמה שירה אופראית חיה שמוסיפה עומק רגשי. זון מובילה גם את ההדרכה הקולית, והדיוק ניכר בכל כניסה.
ברגעים הללו ההפקה כמעט ממיסה את הגבול שבין תיאטרון לאופרה. המחזה נשען על טקסט דרמטי, אך הקול האופראי מעניק לו נפח בימתי אחר. לא מדובר במחזמר, אלא ביצירה דרמטית שמאפשרת לשירה הקלאסית לתפוס מקום של ממש. המעבר בין דיאלוג מדובר לבין שירה מלאה יוצר מתח אסתטי מעניין ומעשיר את החוויה.
ליאור תבורי מוביל את התנועה על הבמה. המחזה איננו מחזמר אלא מחזה מוזיקלי. התנועה אינה מציגה ראווה אלא משרתת את הדרמה. מבטים, התקרבויות וקווים אלכסוניים מטעינים את המתח בין הדמויות.
המעצבים מעצבים את הבמה כחדר אחד שבמרכזו פסנתר כנף ישן. דלתות נפתחות ונסגרות בין תחנת חקירה מן המאה העשרים לבין בית וינאי מן המאה השמונה עשרה. רקע תכול אפרפר שולט בחלל. שירה וייז יוצרת תלבושות עשירות ומדויקות בסגנון תקופתי מוקפד. פאות לבנות ושכבות בד יוצרות פאר שמסתיר מציאות פחות רומנטית.
מבט אחרון
אמדאוס בבית ליסין מציג הפקה מרשימה ועשירה בפרטים. עריכה חדה יותר הייתה יכולה לדחוס ולמקד את המהלך הדרמטי. ובכל זאת, הבחירה להעניק למוזיקה מרחב משרתת את רוח היצירה. זהו סיפור על צליל שהפך לנצח. תיאטרון בית ליסין ממשיך להציג את המחזה עד אפריל, עם מועדים וכרטיסים באתר הרשמי.
יוצאים מן האולם עם הדהוד. לא רק של קנאה ושל טרגדיה. אלא של גאונות שאין עליה עוררין. זהו השיר שמלווה את הקהל בצאתו מהאולם…
