השיר על הארץ עם הפילהרמונית הישראלית – ערב של זיכרון זהות ותקווה
ערב פתיחת פסטיבל החורף השמיני בהיכל התרבות תל אביב ביקש לעסוק בשאלה פשוטה וגדולה כאחת. מהו הקשר בין עם לארצו ובין אדם לאדמה שעליה הוא חי. דרך שירים שנכתבו כאן ושם ובוצעו מחדש עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית נפרש מסע מוזיקלי שנגע בזיכרון, בזהות ובתקווה.
על הבמה ניצבה התזמורת הפילהרמונית הישראלית בעיבודים ובניהול מוזיקלי של אמיר לקנר. על הדופק התזמורתי הופקד המנצח איתי ברקוביץ, שניהל את המערך בדיוק ובשקט בטוח. ברקוביץ בנה מתח בהדרגה, הרחיב את הצליל כשהיה צורך וידע לסגת לאחור כדי לאפשר לקולות לנשום. הנוכחות שלו שימשה עוגן לבמה עמוסת סולנים ולתזמורת גדולה שלא איבדה רגש. לצד כל אלו ניצבה אתי אנטה שב שהייתה אחראית על הניהול האמנותי.
לצד התזמורת ניצבה קשת רחבה של קולות. ירדנה ארזי, אלון אולארצ'יק, קרולינה, שי צברי ו-רוני דלומי. דור מייסדים ודור ממשיכים. פופ רך ופיוט. גרוב ים תיכוני וצלילות בימתית. פסיפס חי של קיבוץ גלויות מוזיקלי.
מכונת זמן אל שירי הרועים
היו לא מעט שירים, 16 במספר, אך לא רק, גם קטעים של התזמורת עצמה וכמה קטעי וידאו מותאמים שהרחיבו את היריעה של המופע, חלקם של השירים בוצעו בפי זמר או זמרת, אבל לא בהם אעסוק, לטעמי רגעי השיא היו בשילוב הכוחות והקולות. הדואטים.
רגע שיא ראשון נרשם כאשר דלומי וצברי חברו לדואט מתוך מחרוזת שירי רועים. שירים שנהגו לשיר דמויות כמו סולימן הגדול המנוח. טעמי המזרח מתימן הרחוקה פגשו את לשונם של משוררי מזרח אירופה. לרגע נדמה היה שהאולם עולה על מכונת זמן אל הימים שבין טרום המדינה לראשיתה, כאשר התרבות המקומית חיפשה קול וזהות.
צברי הביא עומק רוחני ואנרגיה בימתית. דלומי הוסיפה ניקיון קולי ונוכחות דרמטית. התזמורת עטפה ברגישות. הקהל הצטרף במחיאות כפיים מדויקות בקצב. הרגע הפך מחגיגה על הבמה לחגיגה משותפת באולם.
כלניות והזיכרון הקולקטיבי
ואז הגיעו כל הזמרות יחד אל כלניות. המילים של נתן אלתרמן והלחן של משה וילנסקי מזוהים לעד עם קולה של שושנה דמארי, שרק לפני ימים ספורים ציינו עשרים שנה ללכתה.
ירדנה ארזי, קרולינה ו-רוני דלומי לא ניסו לשחזר את המקור. הן ארגו אותו מחדש. כלי הקשת פרשו מצע עמוק וכלי הנשיפה הוסיפו צבע דרמטי. העיבוד שמר על כבוד השיר אך אפשר לו לנשום בהווה. זה היה שיא שקט. ריגוש שנבע מזיכרון משותף יותר מאשר מעוצמה קולית. לרגע אחד ההיכל כולו התכנס אל תוך נקודת זמן אחת שבה עבר והווה נפגשו.
איזו מדינה עם חיוך חד
האנרגיה התחלפה כאשר עלה השיר איזו מדינה שכתבו והלחינו יוני רועה ו-אלי לוזון. שיר ביקורת שמסרב לאבד אהבה.
צברי ואולארצ'יק חלקו את הביצוע. הראשון הביא אש וקצב. השני קריצה ואירוניה דקה. הקהל נענה מיד. כתפיים נעו. ידיים מחאו כפיים. הביקורת נשמעה אך לא הכבידה. בתוך ערב שמדבר על קשר לארץ גם השאלה מצאה את מקומה.
ובתוך כך השחיל אולארצ'יק את בא לשכונה בחור חדש. לא כגימיק אלא כהמחשה. שיר שמגלם קליטה והתנגשות תרבויות הפך כאן לתמונה חיה של רעיון הערב. שכונה שבה כל אחד מביא צליל אחר ומחפש הרמוניה משותפת.
הליכה לקיסריה כסיום קנוני
ואז הסיום. כל חמשת הזמרים והזמרות התייצבו יחד לקדמת הבמה. הליכה לקיסריה. המילים של חנה סנש והלחן של דוד זהבי. שיר קצר שאומר הכל.
העיבוד נשען על איפוק. התזמורת פרשה הרמוניה רחבה אך השאירה מקום לקולות. הקהל הצטרף כמעט מאליו. לא כהדרן שמח אלא כהצהרה שקטה. תפילה שיש בה גם עמוד שדרה. אחיזה במקום הזה שעל חוף הים התיכון מתוך תחושת שייכות ואחריות.
ברגע הזה הערב כולו התזקק. לא רק מופע מוזיקלי אלא נקודת התכנסות. זיכרון, ביקורת ותקווה נשזרו יחד. שירים שנולדו בתקופות שונות דיברו זה עם זה. ובעיקר נשמעה תזכורת ברורה לכך שהמוזיקה כאן תמיד הייתה הדרך שלנו לספר לעצמנו מי אנחנו ולאן פנינו.
