בין שני עולמות כך נולד הדיבוק
את המחזה "הדיבוק" כתב במקור הסופר היידי שלמה זיינביל רפופורט, המוכר בשם הספרותי ש. אנסקי, תחת הכותרת "בין שני עולמות", לפני למעלה ממאה שנים. העלילה נטועה בעולמה האמוני של יהדות מזרח אירופה במאה התשע עשרה, בעיירת שטעטל קטנה במערב אוקראינה.
זהו סיפורם של שני אוהבים שנועדו זה לזו בשבועת אבות. חנן, אברך עני ובעל נפש סוערת. לאה, בת הגביר, הגדלה בתוך מסגרת של סמכות ומעמד. השבועה מופרת. הממון גובר על ההבטחה. חנן מת, אך נשמתו מסרבת להסתלק לעולם הבא. בערב כלולותיה של לאה עם גבר אחר, חי ונושם, הוא נאחז בגופה. הדיבוק מדבר מגרונה.
אמונה בדיבוקים ובנשמות תועות לא הייתה מטפורה ספרותית. היא הייתה חלק מתפיסת עולם ממשית. תפילות על קברי צדיקים, סיפורי נשמות שאינן מוצאות מנוחה, מסורות מיסטיות שעברו מדור לדור. חומר גלם למעשיות חסידיות ולאגדות עממיות. גם בתרבות הכללית נמצא הד לתופעה דרך סיפורי השתלטות רוח על גוף. אלא שבשטעטל של סוף המאה התשע עשרה הדיבוק לא היה משל פסיכולוגי. הוא היה אפשרות ממשית.
מן המציאות הזאת נולד המחזה. הגרסה הזכורה ביותר שלו עלתה בתיאטרון הבימה בכיכובה של חנה רובינא והפכה לאבן דרך בתולדות התיאטרון העברי. מאז נוצרו עיבודים רבים. בשנה האחרונה זכינו לשתי פרשנויות בימתיות שונות בתכלית, בתיאטרון גשר ובאופרה הישראלית.
תיאטרון גשר והטרגדיה המיסטית
אמנם עסקינן באופרה אך אינני יכול להתעלם מגרסת תיאטרון גשר בה נשמר כוחו של הטקסט הדרמטי המדובר. הדיאלוג מוביל את ההתרחשות. הדמויות מתעמתות זו עם זו. לאה נקרעת בין אהבתה לחנן לבין חובתה לאביה ולקהילה. חנן מסרב להשלים עם גזירת הגורל.
הדיבוק מוצג כישות חיצונית ממשית. הצדיק והרב הם סמכות חיה. הקהילה נוכחת כגוף לוחץ. העולם המסורתי אינו רק תפאורה אלא מרחב אמוני פעיל.
השפה דרמטית וברורה. המילים נאמרות ומקדמות עלילה. כאן המחזאי מחזיק במילה והמשחק הבימתי הוא הכלי המרכזי. העלילה מתכנסת אל תוך קובייה בימתית אחת, מצומצמת בפרטים ועשירה במשמעות.
מן המחזה אל האופרה שינוי היררכיה
באופרה הישראלית מתרחש שינוי עמוק. לרגל עונת הארבעים הוזמנה אופרה ישראלית מקורית מאת יוסף ברדנשווילי על פי ליברית ובימוי של עידו ריקלין ובניהול מוזיקלי וניצוח של דן אטינגר.
הליברית אינה תרגום ישיר של אנסקי אלא עיבוד מחודש. הטקסט נכתב כדי להיות מושר. הצליל מכתיב את משך המשפט. החזרה המוזיקלית מעצימה מילה עד שהיא הופכת למוקד רגשי. באופרה, האחריות על המשמעות מתחלקת בין הליברטיסט למלחין.
המעבר הזה משנה את מרכז הכובד של היצירה כולה.
לאה במרכז הבמה
בליברית של ריקלין מתרחשת הסטת מוקד ברורה. במחזה המקורי דמותה של לאה נותרת לעיתים חידתית וכמעט פסיבית. באופרה היא הופכת לציר הדרמטי.
לאה מוצגת כילדה עקשנית ובהמשך כנערה שותקת וצייתנית תחת סמכות אביה הגביר. השקט שלה אינו חולשה אלא דיכוי. המפגש עם חנן אינו רק אהבה רומנטית אלא התעוררות פנימית.
הקרע באופרה אינו רק בין חיים למתים אלא בין סמכות לחירות. בין עולם ממוסד ושמרני שמיוצג על ידי האב והממסד הרבני לבין עולם של תשוקה ודמיון שמגלם חנן.
ברגע מותו של חנן נולד הדיבוק, אך כאן הוא מקבל משמעות אחרת. דרך קולו של חנן המת, לאה מצליחה לראשונה להשמיע את קולה שלה. הזעם והמרד שהושתקו מתפרצים. הדיבוק הופך ממיתוס עממי לביטוי של תודעה מודחקת.
לשון המקורות כחומר תפילתי חי
באופרה לא מדובר רק באווירה ליטורגית. הליברית שואבת מילים וביטויים מספר תהילים ומשיר השירים, ולעיתים משלבת ציטוטים שלמים ונוסחי תפילה מוכרים.
השירה נשענת במקומות מסוימים על טעמי המקרא בנוסח אשכנזי. לא רמז אלא תפילה לשמה. כאשר המקהלה שרה טקסט מקראי בליווי תזמורת מלאה נוצרת חוויה טקסית של ממש.
במחזה, לשון המסורת בונה עולם. באופרה, לשון המקרא והתפילה הופכת לאירוע מוזיקלי חי. המילה היא גם משמעות וגם זיכרון תרבותי מושר.
הבמה מתרחבת והטקס מתעצם
האופרה האדירה את הסיפור גם בממד החזותי. תפאורה רחבת ממדים יוצרת מרחב טקסי. ההעמדה מנצלת עומק וגובה. שנים עשר רקדנים מוסיפים רובד פיזי דרמטי.
התנועה מגלמת נשמות, סערות פנימיות וגורל שאין ממנו מפלט. הדרמה מתרחשת בקול, בגוף ובמרחב גם יחד.
הקולות שנושאים את הטרגדיה
אלה וסילביצקי כלאה נדרשת למנעד רגשי וקולי רחב. עודד רייך כחנן מעניק לדמות עומק טראגי ונוכחות יציבה. לצדם מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
באופרה, הקול הוא הדמות. הטרגדיה נמדדת ביכולת לשאת קו מלודי ארוך ולהישאר מדויק גם כאשר התזמורת סוערת.
עולם שנעלם אך ממשיך להדהד
יהדות מזרח אירופה שלפני יותר ממאה שנה הייתה עולם של אמונה עמוקה והיררכיה חברתית חדה. הדיבוק היה אפשרות ממשית.
תיאטרון גשר שמר על הטרגדיה המיסטית המדוברת. האופרה הישראלית הפכה את הדיבוק ליצירה סימפונית רחבת היקף שבה טקסט מקראי ותפילה עולים לבמה בלבוש מוזיקלי מלא.
אותו סיפור. שתי פרשנויות. הדיבוק ממשיך לדבר.
ולסיום
לו הבחירה הייתה בידי, הייתי מציב את האופרה "הדיבוק" על מדף אחד עם אופרות מקור ישראליות כמו "אמהות" מאת דוד זבה ו"תיאודור" מאת יונתן כנען ועידו ריקלין. שלוש יצירות שמבקשות לבנות מיתולוגיה מקומית דרך הבמה המוזיקלית.
יש לנו סיפור. יש לנו מסורת. ויש לנו במה שמסוגלת להעניק להם צליל.
האופרה תעלה במספר מצומצם של מופעים, כאן כרטיסים
ולקינוח הנה מתוך פרזנטציה לקראת עליית האופרה, אריה של לאה בביצוע של אלה וסילביצקי.
