פתיחה ותחושת ציפייה
אמש עלה ZŌ, מופע המחול של להקת בת שבע בהנהלת אוהד נהרין. באולם ורדה במתחם הסטודיות של מרכז סוזן דלל בנווה צדק, חלל המופע שעוצב כזירה עגולה, כבר היה מלא עד אפס מקום. הקהל שישב מסביב למתחם היה דרוך, קשוב, מוכן להיות חלק מהחומר החי הזה. עוד לפני התנועה הראשונה הורגשה תחושת ציפייה שקטה שמלאה את האוויר, כזו שמבינה שמדובר בחוויה שלא תתמסר מיד.
שכבות של צפייה וחוויה מוקדמת
החוויה שלי הערב נבנתה כשכבה נוספת על גבי הפרזנטציה שזכיתי לראות לפני מספר חודשים בסטודיו עצמו. כבר אז חוויתי כמה וכמה קטעים ומקטעים מתוך המופע, ולכן לא הופתעתי מהשפה או מהכיוון, אך הריגוש לא פחת. להפך. הידיעה המוקדמת אפשרה לי להיות נוכח אחרת. לעקוב אחר כל קטע וכל סאונד בלי לחפש הפתעות, אלא להעמיק בהם.
המעברים בין כוריאוגרפיה קבוצתית אחודה ומהודקת לבין רגעים שבהם האינדיבידואל מקבל דרור נגלו הפעם בבהירות גדולה יותר. קטעי המוזיקה המשובצים, שחלק גדול מהם כבר היה מוכר לי, יצרו תחושה של מעין בן בית. יכולתי להרשות לעצמי לעקוב אחר הסילואטות של הרקדנים והרקדניות אחת אחת, להתעכב על גוף מסוים, על מבט, על תנועה קטנה, מבלי להיצמד למבט קבוצתי כולל.
הגוף, הסאונד והמוזיקה
ZO אינה נפתחת בהצהרה אלא בהנכחה. הגוף מדבר, הסאונד נוכח, והשקטים שביניהם מטעינים את החלל במשמעות. הסאונד במופע אינו רק פס קול מלווה אלא דמות פעילה. תאי רונה, מוזיקאי ודיגיי, ניהל את המרחב הצלילי ביד בטוחה. נויז פסיכדלי, כלי הקשה בלתי שגרתיים, אפקטים אלקטרוניים ושטיחי סאונד רפטטיביים הנעים בחלל, מתקרבים ומתפשטים, ומדגישים את המעברים בין הקאסטים והמצבים הבימתיים.
לצד קטעים מקוריים שיצר רונה עצמו, משולבות במופע יצירות ממקורות מגוונים מאוד. אני פשוט שולף אותן מתוך פלטפורמת ספוטיפיי ומניח אחת אחרי השניה כאן, תלחצו Play.
חלק מהקטעים אף מבוצעים בפי הרקדנים והרקדניות עצמם, מה שמחזק את תחושת האינטימיות והחיבור הישיר בין גוף לצליל. המוזיקה אינה מכתיבה תנועה אלא מתקיימת איתה בדיאלוג מתמיד.
בחירה מעניינת במיוחד היא השיר כשאור דולק בחלונך שכתבו עמוס אטינגר וסשה ארגוב. תאי רונה בחר לא בביצוע המוכר של אריק איינשטיין אלא דווקא בביצוע של להקת Elysian Fields מברוקלין, בחירה שמטעינה את הרגע ברוך, זרות ויופי כמעט מיתולוגי.
החושך שבין הסצנות
בין סצנה לסצנה בוחרת ההפקה להותיר את הקהל בחשיכה גמורה. האור נכבה לחלוטין והבמה נעלמת מן העין. זהו רגע שבו הסאונד מקבל שליטה מלאה, והצופים נותרים לנסות ולזהות מה מתרחש מולם בעיניים סומאות. תזוזות קלות, נשימות, צלילים מרוחקים או קרובים, כל אלה מטעינים את הדמיון ומאלצים הקשבה אחרת וחדה יותר. החושך אינו הפסקה אלא מרחב פעולה נוסף, כזה שמעמיק את חוסר הוודאות ומחדד את הקשר בין גוף, צליל ותודעה.
האקט הסופי והפיל שבחדר
באקט הסיום חוזרים חברי קבוצת המחול אל הרחבה המרכזית כשהם נושאים מעל ראשיהם אלונקה ארוכה ובה יריעות פלסטיק צבעוניות. הם מניחים את המשא במרכז האולם, וכל אחד מהם אוחז במשאבת אופניים גדולה ומתחיל לפמפם בקצב. הערימה מתחילה לתפוס נפח, ובאיטיות נחשף הפיל שבחדר. פיל לבן, אך מעוטר בקישוטים צבעוניים, כמעט פסיכדליים. רגע פשוט לכאורה, אך כזה שמרכז אליו את כל שכבות המופע. זו האמירה של ZO. קבלו את הפיל שבחדר. הוא היה שם כל הזמן.
הויז'ואל הזה זרק אותי למאה שעברה, משחקי מחשב, השלב הסופי במשחק Doom, מבוך תלת מימדי מול מפלצות שבשכבתו האחרונה ממתין לך גיבור ממשחק אחר, ישן יותר ומפותח ויז'ואלית פחות, Commander Keen, הפתעה עם חיוך ענק..
בת שבע כסטנדרט גלובלי
לאחר שנתיים שבהן חוויתי מספר רב מאוד של מופעי מחול על שלל סוגותיהם, ממחול מודרני ובלט קלאסי ועד מחול אתני ואחרים, להקות מקומיות ולהקות אורחות, קשה להתעלם מהמסקנה. להקת בת שבע בניהולו של אוהד נהרין היא פרימיום של הסצנה המקומית, וללא ספק אחת הלהקות המשובחות בזירה הגלובלית. הדיוק, האומץ, החופש והיכולת להחזיק מורכבות מבלי לפשט אותה הם חותמת ברורה של הלהקה ושל היוצר שעומד בראשה.
אפילוג
ZO מסתיימת אך אינה נסגרת. אין בה פתרון ואין בה הקלה. היא מותירה רצף של מצבים שממשיכים לעבוד בגוף גם אחרי שהאור כבה והקהל מתפזר אל הלילה. יצירה שמסרבת להפוך להצהרה חד משמעית ומעדיפה להישאר חוויה פתוחה, מתמשכת, כזו שממשיכה להדהד הרבה אחרי.
קרדיט לרקדנים
אייר אלעזרא, זאקרי בורוס, עדי בלומנרייך, אמיל ברוקמן, ירדן ברקת, אדיעומר גונזלס קסטילו, גיא דוידסון, שון האו, ירדן זאנה, גילי יניב אמודאי, אדריאן ליפסון, בו מתיוס, יוני (יונתן) סימון, דנאי פורת, איגור פטשנצ'וק, סופיה פיקלובה, נייתן צ'יפס, לונדיווה קוזה, הולדן קול, קליס רובינסון, ליאן רייזר.
