שלושים שנה אחרי שעלה לראשונה, חוזר המופע "זכרון דברים" של להקת המחול הקיבוצית אל הבמה הגדולה, בפרמיירה חגיגית בבית האופרה בתל אביב, ומתגלה כיצירה שאינה נשענת על נוסטלגיה אלא על כוחו של מחול בוגר, מדויק וחד מחשבה. זהו מופע שבו כל פרט נוכח מתוך החלטה, וכל החלטה נטענת במשמעות, עד שנדמה כי אין תנועה, צליל או אור שאינם מחויבים לאמת הפנימית של היצירה.
תודעה גופנית
רמי באר בוחר לעסוק בזוועות השואה לא מתוך ייצוג ריאליסטי או שחזור היסטורי, אלא דרך תודעה גופנית קולקטיבית. זו יצירת מחול המבקשת להנכיח חוויה של איום קיומי מתמשך, של אובדן, של הישרדות ושל שבר, אך גם של סדר פנימי שנאחז במעט שנותר. כבר מן הרגע הראשון ברור כי אין כאן ניסיון לרכך את הצופה או להוביל אותו למקום מנחם, אלא להציב אותו מול חומר כבד, טעון ומטלטל, ולדרוש ממנו נוכחות מלאה.
הבמה הגדולה מתמלאת בדימויים חזותיים חדים. התפאורה מדמה קרונות רכבת משא, אותם קרונות שהפכו לסמל של מחיקת זהות והובלה אל הלא נודע. התאורה מדויקת להפליא ויוצרת חללים של אור וצל, לעיתים כצלליות אנושיות המתמזגות זו בזו, ולעיתים כחשיפה חדה של גוף בודד בתוך מרחב מאיים. זהו עיצוב שאינו רק משרת את המחול אלא מנסח איתו שפה אחת של מצוקה, של שליטה ושל אובדן כיוון.
קהלת פותח את המופע
על הבמה פועלים ח"י רקדנים ורקדניות, כקבוצה וכיחידים. הכוריאוגרפיה מרובת פרטים, תובענית ונטולת מחוות מיותרות. לצד עבודת אנסמבל מרשימה ומדויקת, נוצרים רגעים שבהם צמד או שלישייה נבדלים מן המאסה, מייצגים את הפרט, את המיעוט, את מי שנאבק להישאר נראה בתוך גוף קולקטיבי לוחץ. התנועה נעה בין דחיסות להתפרקות, בין שליטה לאובדן שליטה, ויוצרת רצף של סצנות שמוליכות את הצופה במסע ארוך, קשה לעיכול אך חודר עמוק אל הלב והתודעה.
לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם
עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ
עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת
עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק
עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ
עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר
עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם
ציטוט זה מתוך ספר קהלת המוקרא מפי אשה בשפה האנגלית מהווה את הפתיח למופע. הכוריאוגף והיוצר רמי באר משתמש בפרק ג של קהלת במופע זיכרון דברים כדי ליצור מסגרת פילוסופית ורגשית לזוועות השואה. הטקסט על הזמן והעת לכל דבר מדגיש את האכזריות האוניברסלית של ההיסטוריה, מבלי להציע נחמה, ומשמש כקונטרסט למאבק הגוף הרוקד על הבמה. הקריאה באנגלית, המרוחקת והנטולת רגש מחדדת את תחושת האוניברסליות ומציבה את השואה כחלק מהסדר הקוסמי של הזמן, תוך שהיא מעוררת בצופה שאלה מוסרית עמוקה על אחריות האדם והישרדותו בתוך ההיסטוריה.
המוזיקה, חלק בלתי נפרד
פס הקול של זיכרון דברים אינו מלווה את המחול בלבד אלא מהווה שכבת תודעה מקבילה, שמזיזה את הגוף הנצפה למרחב חווייתי נוסף. את המארג המוזיקלי ערכו וחיברו רמי באר והאמן המוזיקלי אלקס בראוד זכרו לברכה, ובבחירה הזו ניכר חיפוש מתמיד אחר צליל שאינו מתמסר לרגש ישיר אלא בוחן אותו מן הצד. פתיחת המופע בדקלום באנגלית של פרק מספר קוהלת, מלל החוזר גם בסיום, מציבה מסגרת רעיונית ברורה של זמן, מחזוריות וגורל, לא כהשלמה מנחמת אלא כהצהרה מודעת על קיומו של סדר גם בתוך כאוס מוחלט. לאורך המופע משובצות יצירות ממקורות שונים, לעיתים מזוהות ולעיתים מפורקות עד סף זרות, ובהן גם עיבוד ל Purple Haze של גימי הנדריקס, שאינו מתפקד כמחווה רוקית אלא כצליל תודעתי פגוע, זיכרון תרבותי שמופיע כסדק ולא כהצהרה.
כמה מהרצועות המוזיקליות שהיוו חלק מפס הקול
בפס הקול משתלבים גם הרכבים ויוצרים נוספים, כל אחד מביא צליל ייחודי: המלחין הגרמני Stockhausen, ההרכב Laibach המוסיף מרחב Industrial פרובוקטיבי שמעמיק את הקשר בין הגוף הרוקד, הזיכרון והאיום הקיומי, Kronos Quartet יוצרת מרחב מיתרים עשיר ומדויק שמדגיש את המתח בין זיכרון לרגש, Meredith Monk & Collin Walcott משלבים יצירה קולי־מוזיקלית ניסיונית שמחברת בין גוף, תודעה וזיכרון היסטורי, ו־Xavier Delisle, Perox, Ivory White, Adam Harth ו‑Jordi Savall מוסיפים שכבות אקוסטיות, ניסיוניות והיסטוריות שמעשירות את החוויה ומעמיקות את תחושת הערעור וההישרדות על הבמה. המוזיקה אינה מספרת סיפור אלא יוצרת תנאים, סביבה נפשית שבתוכה הגוף נדרש להגיב, להיאבק ולעיתים פשוט לשהות.
זכרון דברים מתגלה כיצירה של אמונה עמוקה בכוחו של מחול לומר את הבלתי ניתן לאמירה. אמונה בגוף כארכיון חי, בזיכרון שאינו קופא אלא נע, משתנה ומתעקש להישמע. שלושים שנה אחרי, היצירה אינה מתיישנת אלא מתחדדת, ומזכירה עד כמה מחול, כשהוא עשוי ביד בטוחה ומיומנת, יכול לשמש כלי מחשבה, עדות וקריאה מוסרית גם יחד.
