את השבוע הנוכחי פתחתי עם מופע הבכורה של האופרה "דידו ואניאס" במשכן האופרה הישראלית, שעה ורבע של חווייה שונה לחלוטין מכל מה שהכרנו עד עתה בעולם האופרות.
האופרה דידו ואניאס של הנרי פרסל, הולחנה בשנת 1688, היא פנינה של הרפרטואר הבארוקי האנגלי. פרסל, מלחין החצר האנגלי החשוב של זמנו, יצר סגנון אישי המשלב מלודיות עדינות ונקיות, שימוש עשיר במקהלה והבעה ישירה של רגשות. הליברית, מאת נחום טייט, מבוססת על הספר הרביעי של האינאדה מאת המשורר הרומי וירג'יל, ומספרת את מסעו של הגיבור הטרויאני אניאס מדרום טרויה אל רומא, כולל מפגשו עם דידו, מלכת קרתגו.
דידו היא אחותו של המלך הפיניקי פיגמליון, ששרדה את רצח בעלה סכרבעל והקימה את קרתגו החדשה בצפון אפריקה. אניאס, חצי-אל, בנה של ונוס, נמלט מטרויה ההרוסה, נושא את פסל האלה אתנה ונשלח להקים את רומא. המפגש ביניהם הוא סיפור אהבה טרגי, אך ההחלטות של דידו, שברון ליבה וגורל פנימי, הם אלו שמכתיבים את הסוף. בלינדה, בת הלוויה הנאמנה, מנסה להאיר את חייה ולהניע אותה לעתיד, בעוד המכשפות והרוח מייצגים פחדים פנימיים, איומים שמלווים אותה בנפש.
ההפקה הנוכחית, הראשונה במסגרת חגיגות 40 שנה לאופרה הישראלית, משדרת עוצמה ועכשוויות מרתקת. הבמאי ומעצב התפאורה והבגדים, סטפנו פודה יוצר כאן עולם חזותי שמרגיש כמו חיזיון קדום. הוא שולט בכל פרט. תלבושות, תפאורה, אור. הוא בונה חלל עוטף שזז בין טקס עתיק לחלום אפוקליפטי. לידו עומד הבמאי השותף פאולו ג'יאני צ'י, והניצוח של גרד אמלונג המוביל את התזמורת החיה כמו גל שנושא אותך החוצה וחזר, בלייב ממש למרגלות הבמה, כל צליל ומקצב תואמים את תחושת הסערה, הקרב והדרמה. דידו מגולמת בידי זמרת המצו סופרן ענת צ'רני, אניאס בידי זמר הבריטון עודד רייך, ובלינדה בידי הסופרן דניאלה סקורקה. לענת ועודד אין זו הפעם הראשונה לגלם את הדמויות הללו במסגרת האופרה. המקהלה מתפקדת כלב פעור, מהדהדת את פנימיות הדמויות, מבכה, שמחה, מגנה ומלווה את המתרחש.
הבמה מציגה עולם חזותי יוצא דופן. קירות האבן המזכירים קטקומבות עתיקות עם מעברים סודיים, רצפת החול המזכירה את דברי קהלת – "הבל הבלים הכל הבל", ועצי ברוש תלויים התלושים משורשיהם, יורדים אט אט כאילו ומחפשים קרקע.
כל אלו יוצרים סצנה של מסתורין, פגיעות ושבר. הקונסטרוקציה התלויה מהתקרה, שכאשר נדלקים בה האורות מתחילה לרדת, אני מודה: לרגע חשבתי על חללית. משהו זר. אור בוהק. כמו חייזר שנחת לאסוף את כל הסודות של קרתגו. אבל בפועל זו פלטפורמה שמרכזת את מקהלת הנשים, שמשנות צורה במהלך הערב. לפעמים יועצות. לפעמים מכשפות. לפעמים אנשי הממלכה. המסכות מעניקות להן מראה קדום. כאילו יצאו מתוך מקדש.
הרקדנים והרקדניות מוסיפים מימד חושי נוסף. הקטעים הספורטיביים שלהם מדמים קרבות, סערות וגלי ים סוערים, ואפילו יורדי ים עירומים נלכדים בסערה אמיתית של מים, רעמים וברקים. האוויר חש מלוח, הקרקע רטובה, והעיניים רואות את העוצמה של הים הסוער, כאילו הצופה נמצא בתוך סערה חורפית אלימה.
האופרה מתאפיינת בשילוב יוצא דופן בין שירה למוזיקה אינסטרומנטלית, כאשר קטעי צ'מבלו מודגשים והמוזיקה חיה, נושמת ומשתנה בהתאם לרגשות הדמויות. האריה של דידו – Ah! Belinda, I am press'd with torment וקינתה של דידו -When I am laid in earth , מקרינות כאב ואובדן שאין להם סוף, בעוד קולה של בלינדה בהיר ושקוף מדגיש את חשכתה של דידו. אניאס מופיע כמעט כצל של מצפונה של דידו, והחלטותיה על גורלה הן אלו שמכתיבות את העלילה.
המכשפות והרוח מוסיפים את מימד האופל, אך לא כסמכות חיצונית אלא כהשתקפות של פחדיה הפנימיים של דידו. המקהלה מהדהדת, משמיעה מחשבות, רגשות ומזימות פנימיות, ובסיום האופרה, כאשר דידו בוחרת לסיים את חייה, הקול שלה נשמע כקול פנימי שממשיך להדהד מעבר למוות, קול לבה השבור שמלמד כי האלים האמיתיים נמצאים בתוכה.
דידו ואניאס היא חוויה חושית מלאה, טראגית ועוצמתית, שבה כל תו, כל תנועה וכל ברק בים מגלים את מאבקיה של דידו, את כאבה, את ייאושה ואת הכוח הפנימי של נשמה אנושית שנאבקת באובדן ובאהבה שאינה ניתנת להשגה. ההפקה הנוכחית מראה איך הבארוק האנגלי יכול להתחדש ולהתרחב, כשהקלאסיקה פוגשת את המודרני, המחול, התפאורה והוויזואליה יוצרים מופע רב-תחומי מרתק ובלתי נשכח.
האופרה ממשיכה לרוץ במהלך חודש נובמבר, כאן תאריכים וכרטיסים
הצצה לטריילר
