דוד טרטקובר, מהאבות המייסדים של העיצוב הגרפי הישראלי, הלך היום לעולמו, בן 81. אמן, מעצב, היסטוריון של התרבות החזותית הישראלית – ובעיקר, האיש שבמשך עשרות שנים עטף לנו את הצלילים בנראות שזוכרים. חתן פרס ישראל.
בצל המוזיקה שהתנגנה בבתים, במכוניות ובפסטיבלים – עמד תמיד גם תקליט. ובחזיתו: עטיפה. ועטיפה, אם הייתה של טרטקובר – אי אפשר היה לפספס.
האיש שראה את העיצוב כתרבות
טרטקובר נולד בתל אביב בשנת 1944. הוא למד עיצוב בבצלאל, ועם שובו מלונדון הקים סטודיו עצמאי והפך לדמות מובילה בשדה התרבות הוויזואלית בישראל. בעידן שבו רבים ראו בעיצוב "קישוט", טרטקובר ראה בו אמירה, זהות, פוליטיקה – ובעיקר, שליחות.
הוא היה בין הראשונים שהתייחסו אל עטיפות אלבומים כאל פרויקט תרבותי שלם, לא פחות משמעותי מהשירים שבתוכו.
עטיפות שמספרות סיפור
מאות אלבומים נושאים את טביעת ידו, במיוחד בשנות השיא של המוזיקה הישראלית – שנות השבעים, השמונים והתשעים. עבור טרטקובר, עטיפת תקליט לא רק מייצגת את המוזיקאי – אלא משקפת את רוח התקופה.
מאחורי ובתוך כל עטיפה מסתתר לו אלבום שירים, הנה הם
שלום חנוך – "מחכים למשיח"
אחת העטיפות המיתולוגיות שיצאו תחת ידיו
מתי כספי "הפעמון"
קלאסיקה אמיתית.
חוה אלברשטיין – "לונדון"
עטיפה מינימליסטית ונוגעת, שמשדרת את תחושת הריחוק והזרות שבשירים.
אריק איינשטיין – כמה וכמה אלבומים שיצאו לאור בשנות השבעים, בעצם אפשר לומר בקול רם אריק איינשטיין דוד טרטקובר במשפט אחד. הנה מסע מוזיקלי וויזואלי של ממש
טיפוגרפיה חדה, צבעים שטוחים ועיצוב מודרניסטי, שמלווה באהבה את קולו של איינשטיין.
שפה עיצובית כחול-לבן
העבודות של טרטקובר היו תמיד "ישראליות", אבל לא באופן שטחי. הוא חקר את התרבות המקומית לעומקה – שלטים, כרזות, שפה עממית – ותרגם את הכול לשפה גרפית אותנטית, אנושית, לעיתים מצחיקה ולעיתים כואבת.
הטיפוגרפיה הייתה תמיד מקורית – עברית חזקה, גאה, שצומחת מהרחוב ומגיעה עד למדף התקליטים.
גם אחרי מותו – נשארו הצלילים והצבעים
טרטקובר זכה בפרס ישראל לעיצוב בשנת 2002, והותיר אחריו ארכיון אדיר של עבודות, כרזות, קטלוגים, עטיפות וספרים – כולם חלק בלתי נפרד מהפסקול החזותי של חיינו כאן בארץ הזאת.
במותו, איבדנו לא רק מעצב דגול, אלא גם מתעד, מספר, ואוהב גדול של המוזיקה ושל התרבות הישראלית.
