שנות ה-90 בישראל…איזו תקופה!…MTV , גאנס, נירוונה, פורטיסחרוף. גיטרות שמנסרות את הלילה ומעירות את השכן בין 2 ל-4 לפנות בוקר.
אבל חבורה של ארבעה אנשים החליטו ללכת הכי הארד קור…לא…לא בגראנג׳, אלא ברוקנרול של פעם אבל בכיוון הכי פסיכי-דלי שיש (תיכף תבינו למה כתבתי פסיכי-דלי). ההשראה מהביטלס, הפינק פלויד, הבירדס ושאר הפסיכדליה מהסיקסטיז, יצרו את הסאונד אולי הכי מיוחד שהיה אי פעם ללהקה ישראלית.
קחו הרוקנרול של פעם מימי אריק איינשטיין ושלום חנוך, רק שחבורת רוקפור הלכו מה שיותר רחוק…יותר עמוק. אני זוכר את הפריצה הגדולה שלהם ב-1991, אחרי מלחמת המפרץ, עם "שוב לא שקט", שיצר מעין משהו חם בלב אחרי חודשיים מסעירים של עוד מלחמה מרגיזה וזה הפך גם ללהיט לכל המשפחה, כשהופיעו אז לתוכנית קיץ בחינוכית בשם "דגי-דיגיטלי"
והילדים וההורים הצטרפו למילים. מה שבאמת הפך אותם לאייקונים היה כשהם שרפו את המצעדים עם ה-להיט שלהם "הכעס", שהפך גם לקליפ זהו-זה קלאסי.
למרות ההצלחה היפה שזכו לה, עדיין חברי רוקפור הרגישו שאפשר לקחת את הסאונד הפסיכדלי עוד יותר טוב
וכך אלי לולאי, ברוך בן יצחק, מארק לזר ואיסר טננבאום יצרו את "האיש שראה הכל", אחד האלבומים הכי אייקונים בתולדות הרוק הישראלי והמוזיקה הישראלית בכלל.
מהרגע שלוחצים PLAY, קיבלתם תמהיל פסיכדלי של הביטלס, הפינק-פלויד והמודי בלוז ו"פתאום" (כמו שם הטראק הראשון), אתם נלקחים למנהרת הזמן למשהו שיערבל לכם את החושים.
הרוק קונצרט
כך גם, זה היה באמפי בקיסריה לרגל חגיגות ה-30 ל"האיש שראה הכל", כשארבעת המופלאים עלו לבמה עם נגני אורקסטרה ונתנו לנו את הוייב שמה שחשבתם על רוק ישראלי…עוד לא ראיתם כלום!
השילוב של הכינורות, הוידאו-ארט מתקופה של פעם, הסאונד שיש רק באמפי עם הביצועים של רוקפור, כל השירים ב"האיש שראה הכל" זכו לעיבודים אדירים ונדירים שאפשר לשמוע רק באירוע מעמד הר סיני כזה, פעם ב-30 שנה.
"מכונת הזמן" ליטרלי לקחה אותנו למסע מוזיקלי ותחושתי שהרוקנרול אף פעם לא מת (כדברי חז"ל, אוזי אוסבורן זצ"ל שנודע על מותו סמוך למופע) וכך זה המשיך לכל שירי האלבום, אך לאו דווקא בסדר הכרונולוגי ו/או האלפביתי.
היה נראה שבהחלט רוקפור נרגשים מהמעמד הראוי להם, במיוחד כשהם ידועים כלהקה של מועדונים קטנים ואוהבים מאוד להרגיש את הקהל אך הם ידעו לקחת את זה ולתת את הוייב שזוהי ממש לא הפעם הראשונה.
אחרי "כל כיוון", הסולן אלי לולאי, שעלה מאוד מחוייט לרגל האירוע, אפילו התבדח אחרי "שברתי את השיא של מיק ג'אגר בלהחזיק עם חליפה על הבמה". אבל זה לא היה עבורו מובן מאליו כשאמר "בזמן אמת, בשנת 95' היו 20 איש בקהל…איך גדלתם!"
ההצהרה, המוזיקה
"איזה מרגש להיות כאן איתכם ולחגוג איתכם 30 שנה להאיש שראה הכל. זו תופעה שונה ונדירה. אנחנו ננגן את כל האלבום הזה ומקווה שנושא הפקקים יהיה משתלם ושנהנה ביחד. איזה כיף להיות כאן סוף סוף". (לגבי הפקקים היה משהו בזה, כי אלו הפקקים הכי ארוכים אבר שיצא לי לחוות בדרך לקיסריה).
המסע בזמן המשיך עם "קטיפה שחורה", "אני, אני, ומה שמפריד ביננו" (שקיבל קטע קלידים פסיכדלי מטורף) קפיצה לקטע אינסטרומנטלי-פסיכדלי-מערכוני של "עד מדינה", השיר הראשון שאי פעם הוציאו (שהמילים היחידות בו זה "אה-אה" ומהדיסטורשנים הסתיים בריף אקוסטי) ואח"כ הגענו לאחד מרגעי השיא של המופע (ואני מדגיש אחד מ..).
אחרי חצי דקה של אינטרו עם "האיש שראה יותר מדי" בשילוב הכינורות, הגיע סולו גיטרות מטריף של ברוך בן יצחק שהוביל לשיר "לפעמים" עם עיבוד לא מהעולם הזה ובקטעי מעבר הייתה תחושה של ריחוף לחלל, מה שמראה כמה מלאכת מחשבת והשקעה הייתה ברמת ההפקה של הרביעייה.
מסיימים (כמעט) את כל האלבום. אחרי שביצעו את "זה" ועברו ל"סוף הדרך", אלי לולאי ירד מהבמה ופשוט התחבק, חילק כיפים וכמה סלפיסונים עם ברי מזל ונראה היה שמבחינתו יכל להעביר שם את הלילה. ולבסוף עוד ריחוף חושי עם "עפר".
לפני שממשיכים חייבים לתת לחברי האורקסטרה שליוו את כל הערב הזה והפכו את הסאונד של "האיש שראה הכל" למשהו פנומנלי: אביתר לוי (כלי נשיפה), אורן צור (כינור ומנדולינה), הילה אפשטיין (צ׳לו) אביטל נוסימוביץ׳ (ויולה), אבנר קלמר (עיבודי כלי מיתר וכינור).
מה כבר נגמר? ממש לא.
רוקפורטיסחרוף -רוקפור-אול להמונים
כאן זה כבר החלק שזה לא פסיכדיליה אלא פסיכי-דיליה! רוקפור העלו את מי שהם ממש מעריצים, מיסטר רמי פורטיס והגשימו חלום, כשביצעו ביחד את "חלום כחול" אבל מה שיותר פסיכי זה ברגע שהם עברו ל"תלוי על הצלב" והיה נראה שמרוב אדרנלין, פורטיס ולולאי עוד שנייה עושים סטייג'-דייבינג מהבמה.
למרות שהנישה של רוקפור זה הרוקנרול של הסיסקטיז, אחרי שכולם שם עפו באוויר, נראה שהם מסוגלים לנגן ולבצע כל שיר רוק שתזרקו להם באוויר.
אחרי זה, כמו לתת כיף בקרב היאבקות TAG TEAM כדי לתת לשותף השני להיכנס, עלה ברי סחרוף וברקע הכינורות של מוזיקה ערבית כאילו עפנו מעל מדבר הסהרה, ברי ורוקפור ביצעו את לב שבור ואח"כ האנרגיות המשיכו לעלות לכיוון החלליות עם "כמה יוסי".
אבל רגע..פורטיסחרוף על אותה במה ובנפרד? נו פאקינג וויי! פורטיס מיד עלה לבמה וביחד עם הסופר-גרופ החד-פעמי שנוצר, "רוקפורטיסחרוף", הם העיפו את קיסריה לאוויר עם "אין קץ לילדות" ולפינאלה הם סיימו (כמעט) את הערב עם ביצוע מטורף וחד-פעמי ל"חור בלבנה", שהשלים את כל האלבום "האיש שראה הכל" וברגעים האלה, היה אפשר לחזות ברקע קוסמי של רוק בין-דורי, בו משתלבים פורטיסחרוף שהיו חלוצי האלטרנטיב בישראל, ורוקפור שהביאו את הרוקנרול של הסיקסטי בחזרה למחוזות המיינסטרים.
אחרי ירידה מהבמה וקאמבק להדרן, רוקפור לא שוכחים מאיפה הם באו ואיך הכל התחיל. זה התחיל בסגירת מעגל עם קאבר מרגש ל"אבשלום" של אריק איינשטיין ושלום חנוך, ביצעו את להיט הפריצה שלהם "שוב לא שקט" ולבסוף הגיע הגראנד-פינאלה עם הלהיט האלמותי "הכעס" ומשם "לילה טוב קיסריה" והמירוץ למכונית רגע לפני הפקקים ביציאה מהאמפי.
שווה כל רגע
פקקים…לא פקקים…זה היה שווה כל רגע ואפשר בהחלט להכתיר את זה כמופע הרוק של השנה. במשך שנים, רוקפור היו ידועים כלהקת הופעות אינטימיות ולמרות מעמד צאן הברזל שקיבל האלבום "האיש שראה הכל" במוזיקה הישראלית, היה להם חשוב להמשיך להרגיש ולחבק את הקהל לא משנה איפה.
הפעם סוף סוף הם קיבלו את המעמד הכ"כ מיוחל להיות חלק מהפנתיאון של קיסריה ועם רמת הפקה, השקעה וירידה לפרטים הקטנים של אלי לולאי, ברוך בן יצחק, מארק לזר ודני טננבאום, קיבלנו ערב אדיר ונדיר וכנראה חד-פעמי של רוקנרול פסיכי-דלי בטעם של פעם.
בהחלט נשאר טעם של עוד ולא סתם זה היה לילה של רוקפור-אול, בו קיבלנו את הטוב מכל העולמות (הרוקנרול והרוק האלטרנטיבי) ואם יהיה עוד צ'אנס למופע נוסף כזה, פשוט טוסו לשם (לפני הפקקים) כי אחרי מחזה כזה של "האיש שראה הכל", באמת עוד לא ראיתם כלום!
