אמש, עם שקיעת השמש מאחורי מבני האבן העתיקים ופתיחת הברזים בבתי המרזח, כינסה להקת תפטיר (Taftir) את הקהל לרחבה שליד המלביה בשוק הפשפשים, ופרצה בנגינה חיה של גרוב שורשי – כזה שנע על הקו הדק שבין המדבר למרכז העיר.
כשהשוק שותק – הסמטאות מתחילות לדבר
שוק הפשפשים בשעות הערב הוא כבר מזמן לא מקום של רוכלים, אלא של קהל אחר – בליינים, סקרנים, חובבי בירה ונשמה. סמטאות האבן, עמוסות בבתי מרזח, ברים, פינות אוכל וביסטרו, עטפו את המופע באווירה שמרגישה יותר כמו פסטיבל רחוב מאולתר מאשר ערב שלישי רגיל.
תפטיר – ג’אם של יבשות
על הבמה – או יותר נכון, על המדרכה – התייצבו תומר בן, מור פורת, גל קוסטה, גלעד סירוטה ואלמוג שוורץ. יחד, הם ניגנו ללא מילים, אבל עם הרבה סיפור. הקצב נע בין בלקן לפאנק, בין רוק מדברי לפיוט עות’מאני. הכל התערבל לגוף אחד של צליל חופשי, אינסטרומנטלי, שבוער מבפנים וזורם החוצה.
שלישי יפואי – שעה שמחה אמיתית
במסגרת יוזמת "השעות השמחות" של עיריית תל אביב־יפו, הפכה הכיכר ליד המלביה לבמה פתוחה מדי שלישי בערב – עם הופעות חיות, קהל אמיתי ומבצעי happy hour בכל פינה: מהיין האורגני ועד קוקטיילים שלא נולדו עדיין כשהשוק נוסד.
מילה על השם – תפטיר
ההרכב לא בחר את שמו במקרה. "תפטיר" הוא מושג בעברית וערבית המתייחס למושג הפטרה – קטע שמסיים את הקריאה בתורה עם פרשנות נבואית. כך גם המוזיקה של תפטיר – מהדהדת מסורת ומייצרת פרשנות אישית־קולקטיבית, שמושמעת בגיטרות, תופים וקלידים – בלי לומר מילה.
תפטיר לא ניגנו שיר. הם ניגנו סיפור. כזה שמתחיל במקום עמוק, עובר דרך סמטה עם אורות עמומים, עובר בסולו תופים מהדהד, מתגלגל דרך כוס של בירה ומסתיים בלחישה מוזיקלית שגורמת לך להבין – שוק הפשפשים הוא לא רק מקום. הוא מצב צבירה.
