לילה טוב לתמיד…

את המחזה "לילה, אמא" (night, Mother) כתבה המחזאית האמריקאית מרשה נורמן בשנת 1983 והוא זיכה אותה בפרס ע"ש פוליצר לדרמה.

גלגולו של לילה

המחזה עלה לראשונה מעל בימת התיאטרון הקאמרי בטייטל "לילה טוב אמא" בשנת 1984 על פי תירגומו של דן מירון ובבימויו של רוברט גילספי עם השחקניות אורנה פורת בדמות האם תלמה ותיקי דיין בדמות הבת לילי.

בשנת 2006 המחזה שב לעלות מעל בימת התיאטרון הקאמרי והפעם על פי תרגומה של רבקה משולח ובבימויה של דדי ברון ועם השחקניות תיקי דיין בדמות האם תלמה (הזמן עשה את שלו וקשת הדמויות התחלפה…) והשחקנית קרן מור בדמות הבת לילי.

בשנת 2013 הפיק תיאטרון חיפה את המחזה על פי תרגומה של משולח ובשיתוף עם תיאטרון הרצליה בבימויו של איציק ויינגרטן כאשר את דמות האם תלמה מגלמת ליאורה ריבלין ואילו את דמות הבת לילי מגלמת נינה קוטלר.

השנה חזר המחזה שוב אל בימת התיאטרון הקאמרי כאשר השחקנית אודיה קורן (חוקים לחיים, ימים טובים פי אלף) מגלמת את דמות האם תלמה ואילו השחקנית נטע גרטי (המלך עומד למות, כוח עליון) מגלמת את דמות הבת לילי. ההצגה הראשונה עלתה בפברואר. אמש נכחתי בהצגת הפרמיירה החגיגית של המחזה.

דרמה אינטימית

עלילת המחזה היא בעצם דרמה אינטימית המתרחשת כולה בערב אחד בבית כפרי בארצות הברית במקור, הצופים עדים לדיאלוג מטלטל בין אם לבתה המבקשת לשים קץ לחייה.

בקליפת אגוז ניתן לתמצת את סיפור המחזה העוסק בלילי, אשה הגרושה מבעלה ואם הסובלת מדיכאון, אשר מודיעה לאמה, תלמה, על החלטתה לשים קץ לחייה באותו הלילה. השיחה שמתפתחת ביניהן חושפת בהדרגה פצעים ישנים, מערכות יחסים מורכבות, כאב נפשי עמוק וחוסר תקווה. זהו דיאלוג נוקב על חיים, בחירה, אחריות והקשר המורכב בין אם לבת. המחזה מתנהל בזמן אמת, והמתח נבנה ככל שהערב מתקדם. הוא נחשב ליצירה חזקה ונוקבת המאתגרת את הצופה להתמודד עם שאלות קשות על אובדנות, אהבה ומשפחה.

ממש בתחילת המחזה אנחנו כצופים עדים לניסיון לחבר את הסיפור לכאן ועכשיו כאשר אחד הנימוקים שמעלה לילי להחלטתה לשים קץ לחייה באמצעות האקדח שאביה המנוח הותיר בעליית הגג הוא הייאוש האופף אותה בעקבות החדשות שמנערות את התודעה באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות על כל הרוע שמסביב וחוסר היכולת להתמודד מולו. אי אפשר לנתק את ההצהרה הזו מהנעשה במציאות העכשווית כאן בישראל.

במשך שעה וחצי הקהל עד לדיאלוג ההולך ומתפתח והולך וחושף עוד ועוד תוכן מחיי שתי הנשים, את הצדדים הלא יפים שלהן ואת עומק הפצעים הנפשיים.

כך נשמע חלק חשוב בדיאלוג בין השתיים
לילי: אני הולכת לירות בעצמי אמא.
אמא: נכון, נכון, מצחיק מאוד לילי, מצחיק מאוד.ה..
לילי: אני לא צוחקת.
אמא: אל תדברי שטויות! אפילו בצחוק שלא תגידי דברים כאלה..
לילי: את מעדיפה שזאת תהיה הפתעה? שתשכבי במיטה או תצחצחי שיניים ופתאום תשמעי בום מהחדר שלי?
אמא: מה זה להרוג את עצמך?
לילי: לירות בעצמי. עוד שעה וחצי.

האנשים שמאחורי הקלעים

אני לא אכנס לסופה של העלילה, אזכיר את המונח "האקדח של צ'כוב" ודי לחכימא.. אך אנצל את ההזדמנות לציין כי עבודת הבימוי של המחזה הוטלה על כתפיה של הבמאית שיר גולדברג שעשתה עבודה מצוינת עם שתי השחקניות המוכשרות הללו, את ארנה ברנט שמעוני שהקימה את התפאורה במרכז האולם מס' 3 של תיאטרון הקאמרי המורכב אמנם כמעין אמפי של סצנת פרינג' תל אביבית אך מאפשר לקהל לחוות את המופע במדויק מכל זווית בו הוא מצוי. תשואות לאמיר קסטרו על התאורה שנפתחה ברגעים הנכונים ועומעמה ברגעים המתאימים.

את הפן המוזיקלי נטל על עצמו איתמר גרוס בעדינות ובצמצום מירבי כשהוא זורק פה ושם מארגי צלילים כמעברים ומגבירי מתח ורגש דרמטי. בין לבין הוא שותל מקטעים מתוך יצירות מוכרות כ"Lilly" של פינק מרטיני מתוך האלבום A retrospective משנת 2011.

שאלות ללא תשובות

אין ספק שסיפור העלילה מעלה שאלות נוקבות על נפש האדם, הדרכים לטיפול, מחלת הדיכאון הקליני, העיסוק בשאלה הנדרשת – למה זה קורה, מדוע רואים, אלו הלוקים בדיכאון, פיתרון לסיום החיים שהופכים בלתי נסבלים למדוכא, לא פחות ממי שחולה במחלה סופנית פיזיולוגית. שאלות על דרכי טיפול, האם איזון כימי עשוי לסייע ולנווט את פעילות המח לצאת מהמצב הדיכוטומי, ממחשבות האובדנות, הנראות, הפומביות, הבושה, ההחלטה לחשוף ולבקש עזרה שכן תוביל לתיקון, החלמה. האמת שהמחזה לא עוסק בכל השאלות הללו, פרט לאמירות כאלו ואחרות של האם תלמה אשר אינה מבינה מדוע הבת רוצה לסיים את חייה. המחזה לא נותן פתרונות או אפילו הצעות לפתרונות, גם אין בעלילה נסיון להבין, לגלות אמפטיה, בעצם האם די מכונסת בתוך עצמה וצרכיה האישיים, היא משתמשת בבת ככוח עזר פחות או יותר ויציאה מהבדידות שמפחידה אותה.

ולמתעקשים הנה גם טריילר מתוך המחזה