אני ואתה – תזמורת המהפכה מנגנת עם אריק איינשטיין

את המופע החדש של תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים חווינו יחדיו, מבקר הבית של האתר – אדר אבישר ומנהל האתר – יובל אראל. לפניכם.ן הרשמים בשני פרקים. צילום תמונות יובל אראל, צילום וידאו לאה אבישר.

אני ואתה – חוויית המופע מאת אדר אבישר

ערב מחווה לאריק איינשטיין הוא תמיד אתגר לא פשוט. איינשטיין, אבי הרוק הישראלי ואחד מהקולות המזוהים והאהובים ביותר בזמר העברי, הוא דמות כמעט מיתולוגית. המוזיקה שלו, ששילבה פשטות עם עומק, תמימות עם תחכום, ומשחקיות עם רגש, מהווה אתגר לכל מי שמנסה לגעת בה. תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, ידועה ביכולתה להפוך כל יצירה למשהו חדש, יצירה מקורית בפני עצמה, והתמודדה עם המשימה המורכבת הזו בצורה מרתקת.

כבר מהצלילים הראשונים היה ברור שלא מדובר בערב נוסטלגי רגיל או בערב של שירה בציבור. זהו מופע אמנותי-מוזיקלי שנעשה מתוך כבוד עמוק למקור, אך לא חושש לנתח אותו מחדש ולהציגו באור חדש. תזמורת המהפכה הצליחה "להפשיט" מאיינשטיין את הליווי והעיבוד המוכר ולהלביש עליו את האינטרפרטציה העכשווית של לקנר ושרון, שמזכירה ברוב המקרים את הסגנון של לאונרד ברנשטיין ולעיתים אף את ווגנר, עם שילובים של מוזיקה דרום-אמריקנית.

ביצועי הנגנים בערב זה היו לא פחות ממדהימים, כאשר סקציית הקצב של "המהפכה" התעלתה לרמות יוצאות דופן. דור בירן על התופים סיפק תיפוף מדויק ומלא דינמיקה, הבאסיסט אלון עזיזי הוסיף שכבות עומק וחום לכל קטע, וגיורי פוליטי על כלי ההקשה תרם נגיעות צבעוניות ומשחקיות לכל יצירה. מעל כולם בלט הגיטריסט גל רוט, שבמהלך הערב הפגין יכולת וירטואוזית מרשימה, והצליח לקחת את השירים הקלאסיים של איינשטיין למקומות חדשים ומרגשים כשהוא מתנתק מההשפעות של הגיטריסטים "של פעם" חיים רומנו, שמוליק בודגוב וחיים קריו. רוט מביא סגנון חדש, עכשוי, מבלי להאפיל על השירה או על יתר עמיתיו לתזמורת

אחת ההברקות של הערב היה ללא ספק עריכת ה"מאש" – שילוב וערבול של שירים שונים של איינשטיין לכדי יצירה אחת חדשה, כאשר חלקם לאו דווקא מהלהיטים הגדולים ביותר. המעברים בין השירים, הדיאלוגים הסגנוניים שנוצרו בין המוטיבים השונים – כל אלו הפכו את המופע להרבה יותר מאוסף מחווה, אלא לפרשנות מוזיקלית חיה ונושמת למורשת של איינשטיין. יחד עם זאת, היו קטעים שבהם תזמורת המהפכה "קפצה מעל לפופיק", כאשר החיבורים והמאש-אפים הפכו למעייפים ולעיתים מוגזמים. דוגמאות לכך היו "אנא קורבה?", שנעשה בהשראת "שיר מספר 8", ו"הנושא הזה של הספורט", שנעשה בהשראת "שלוש ארבע" – שניהם הרגישו כאילו נמתחו יתר על המידה ואיבדו את האפקטיביות שלהם.

אם היה רגע שבו תזמורת המהפכה הצליחה להגדיר מחדש את איינשטיין, זה היה בביצוע לקטע "סתיו". הפתיחה, קטע אינסטרומנטלי של יוני רכטר, שהובילה ישירות אל תוך היצרה, השרתה  אווירה סוריאליסטית שהייתה קרובה יותר לעולם של פרנק זאפא מאשר לפסטורלייה המוכרת של איינשטיין. זה היה ביצוע מוטרף, מלא בהפתעות ובשבירות קצב לא צפויות, שהוכיח עד כמה אפשר להעז ולחדש אפילו בחומרים שנחשבים לקאנון בלתי ניתן לגעת בו.

עוד שיא מרשים של הערב היה הביצוע לקטע "אריק ושלום", שעובד בהשראת "למה לי לקחת ללב". המעברים בין החלקים השונים נבנו בסגנון הקנונים של באך והנדל, כאשר ההרמוניות המשתרגות והמבנים הפוליפוניים יצרו אפקט כמעט סימפוני. זה היה רגע קסום שבו התזמורת הפגינה את מלוא יכולותיה, ויצרה עיבוד שחצה ז'אנרים וזמנים בצורה יוצאת דופן.

מוני מושונוב, הביא את החן המיוחד שלו למופע, מוגן היטב מפני כל ציפייה ש"יהפוך לזמר", מנגד, הייתה בחירה אחת שהותירה תחושת זרות – הזמרת רוני דלומי. אין עוררין על כישרונה הקולי ועל הניסיון הרב שצברה, אך היא הרגישה מנותקת לחלוטין מהעולם הצלילי שנבנה במופע. המוזיקה של איינשטיין דורשת עומק מסוים, טבעיות וחיבור רגשי אחר מזה שמאפיין את דלומי. ההופעה שלה, אף שהייתה מקצועית ומדויקת, לא השתלבה בהרמוניה הכללית של הערב. ייתכן כי בחירה בזמרים בעלי חותם אישי מוזיקלי מובהק יותר הייתה משדרגת את החוויה.

יש לציין לחיוב את איכות הסאונד המופלאה באופרה הישראלית, שהצליחה לשמור על איזון מושלם בין כל כלי התזמורת, הקולות והאלמנטים האלקטרוניים. כל כלי קיבל את המקום הראוי לו במרחב הצלילי, מה שאפשר לשמוע את כל הפרטים הקטנים והעדינים בעיבודים המורכבים.

"אני ואתה מנגנים עם אריק איינשטיין" לא היה עוד ערב נוסטלגי סטנדרטי, אלא מופע שהצליח לקחת את שיריו של איינשטיין, לנתח אותם מחדש, להרכיבם בצורות חדשות וליצור מחווה שהיא יצירה בפני עצמה. תזמורת המהפכה, יחד עם המעבדים אמיר לקנר וזוהר שרון והמנצח רועי אופנהיים, הוכיחו פעם נוספת כי מוזיקה חיה היא אורגניזם משתנה, וכי המהות של איינשטיין יכולה להתקיים גם בפורמט הרפתקני ומפתיע. זהו מופע חובה לכל מי שאוהב את איינשטיין – לא רק כדי לזכור, אלא גם כדי לגלות אותו מחדש.

ובסיום המופע, עת צעדתי עם לאה, אשתי, לכוון החניון, חוצה את ככר החטופים, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה: "מה אריק היה אומר על המצב מאז השבעה באוקטובר והאם האירועים הדרמטיים היו מקבלים ביטוי באומנותו". סתם מן מחשבה שכזו.

אתה ואני – חוויית המופע מאת יובל אראל

כאשר באים להכתיר או להגדיר מוזיקאי כל שהוא כזמר הלאומי, או כפס הקול של ישראל, משתרכים כל הזמרים, הזמרות, היוצרים והיוצרות הרחק הרחק אחרי אריק איינשטיין. גם כיום, תריסר שנים אחרי לכתו מעמנו בפתאומיות, מותיר ארסנל ואוצר שירים, ביטויי לשון והרבה הומור לצד אהבה לארץ על המדף הביתי המשותף לכולם.

ארשה לעצמי להניח כאן מילים שכתבתי לאחר מותו של אריק, מה שקרוי האריק איינשטיין שלי, נקודת המוצא הפורסט גאמפי שלי – הסיפור האישי שלי עם אריק מתחיל אי שם בין שנות השישים לשבעים, כילד קטן בשכונה מול סומייל בצפון תל אביב, כאשר אריק וחבורתו הקימו את "הגר" משרד הפקות שפעל במרתף מתחת למסעדת "כתר המזרח" בה נהגתי לאכול את ארוחותיי כבן לאם עובדת. לא פעם ישבתי ליד אריק במסעדה כשהוא וחבריו מנסים להצחיק את הילד הקטן ששרץ במסעדה…לימים ככבו כל אנשי המסעדה על עטיפת אלבומו ‏"יושב על הגדר" בו שיתף פעולה עם יצחק "צ'רצ'יל" קלפטר בשנת 1982.

אנקדוטה קטנטנה נוספת שנצרתי בליבי הייתה חווייה ייחודית כאשר באחד הימים בעודנו, ילדי השכונה, משחקים בחצר הבניין שמאחורי משרדי הגר מתמודדים על שטחי אדמה בהטלת אולר, אריק מגיח מהרחוב לחצר, עובר לידינו ומדלג מעל הגדר היישר לחצר המשרד, כך היה, כוכב ביישן, מחפש את הדרכים הנסתרות מהעין, כמה שפחות להסתובב ברחובות הראשיים…

המופע היחידי שראיתי בו את אריק שר התקיים בגני התערוכה בתחילת שנות השבעים במסגרת "עיר הנוער", אז קראו להרכב – "אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים", ההרכב שחימם אותם והיה בתחילת דרכו נקרא "תמוז", כן, אפשר לאמר שאני סוג של "פורסט גאמפ" בקטעים האלו….

ונחזור כעת לליל אמש, השעה שמונה בערב, המושב השני של המופע, כי כנראה מישהו בהפקה חשב שראוי לצמצם שורות ולחסוך בהוצאות תפעול ולערום שתי הופעות בערב אחד, בעוד קהל רב יוצא מהאולם וכבר קהל חדש זורם פנימה, כאילו ואנחנו בקולנוע תל אביבי בשנות השישים עם סבב הצגות יומיות בזו אחר זו..

אוקי, כולם כבר יושבים והמופע מתחיל, על הבמה תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים, המופע מורכב 16 מקטעים מוזיקליים שנכתבו ועובדו בניהולם האומנותי של אמיר לקנר, זהר שרון ועומרי אופנהיים בעצמו באמצעות שילוב פסיפס של קטעי וידאו, שיבוץ רצועות קולו של אריק אשר בודד מתוך ההקלטות המקוריות ויצירת מרקם מוזיקלי חדש עם כלי הנגינה של התזמורת בהשראת היצירות המקוריות. חלקן אף במעין הלחם, מש-אפ או מחרוזת בה משולבים כמה רגעים מתוך מספר שירים שבהם עובר כחוט השני קו משותף, אם זה בתקופה, בשותפים לכתיבה ויצירה כגון מילות שירים של אברהם חלפי, "השיכור", "עטור מצחך", "תוכי יוסי", פשוט יוצאים למסע מוזיקלי חווייתי לווידאו, זמר ותזמורת.

החיבור של הויז'ואל והסאונד הזכיר לי לא רק עבודות קודמות שהתזמורת הוציאה מתחת ידיה כמו לנגן מתחת להקרנת הסרט קזבלן או מחוות לאמנים מהעבר, אלא אף לעבודות של קותימן שצד, דג ושיבץ יחדיו קטעי מוזיקה מתוך קליפים אקראיים ביוטיוב לכדי יצירה אחת מושלמת כמו גם האירוח של הזמרת האמריקאית האלמונית סמנתה מונטגומרי כשהוא מפרק את שיריה לחלוטין ומחברם מחדש בעיבוד ייחודי.

עבודה מעולה בשיבוץ וטוויית ההשראה המוזיקלית וראוי שכך היה המופע נשמר. וכאן  אגע באורחים שעלו לבמה. מוני מושונוב היה אחד האנשים שהתהלכו לצידו של אריק איינשטיין בשנות התשעים של המאה שעברה, ימי קלטות הוידאו – "כמו גדולים" ו-"כבלים", מושונוב יותר דיבר וסיפר על אריק מאשר שר וגולת הכותרת שלו היה נאום שכל כולו היה מורכב מצירופי מילים מתוך השירים של אריק.

לעומתו השחקנית והזמרת היוצרת המצויינת רוני דלומי מעולם לא עבדה לצידו של אריק המנוח והיא הוזמנה לבצע כמה מהשירים. אחד הקטעים שהיא בצעה היה מעין דואט בינה לבין דמותו של אריק שנשקפה מתוך מסך לד ארוך שהוצב מאחורי פסנתר הכנף עליו נשענה, אווירת פיאנו בר שכזו…

לו הדבר היה תלוי בי הייתי שוקל לארח על הבמה את המוזיקאי מיקי גבריאלוב, מי שהלך כברת דרך אמיתית לצידו של אריק ושותף בכתיבה והלחנה של שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל במורשתו, בעצם גבריאלוב כבר רץ למעלה מעשור עם מופע אותו הוא מקדיש לשותפות המוזיקלית שלו ושל אריק "אני ואתה". מבחינתי זה היה כל הנדרש לראות את מיקי ניצב על הבמה ומנגן את אקורד הפתיחה עם הגיטרה החשמלית לשיר "אני ואתה", שר בדואט עם דמותו של אריק מעל המסך הגדול את מילות הקסם של השיר האלמותי הזה מלא התקווה.

קרדיטים:

תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים. נגני תזמורת המהפכה: כינור ראשון: עדי חלאבין, תומר עינת, אטיין מנרי, נעמה צרפתי, טליה הרצליך. כינור שני: הגר מעוז, ליאה רייחלין, אמיר ויצמן. ויולה: דניאל תנחלסון, מירי מנשרוב, אביטל נוסימוביץ’. צ’לו: יעל שפירא, בן שבולת, רומי קופלמן. קונטרבס: אלון עזיזי. חליל: רחל אילת. קלרינט: תומר אורנן. אבוב: שירה בן יהושע. בסון: יעלה אור נוי. קרן יער: שחר זיו, גל גוטמן. חצוצרה: רועי אהרון. טרומבון: מיתר נוה. נבל: עדה רגימוב. כלי הקשה: גיורי פוליטי. תופים: דור בירן. גיטרה: גל רוט. פסנתר: זהר שרון.

אורחים: מוני מושונוב, רוני דלומי

מלחינים ומעבדים: זהר שרון ואמיר לקנר, עיצוב וידאו ארט: אורן גבאי ואסף שני, מנהלים אמנותיים: אמיר לקנר, זהר שרון ורועי אופנהיים, כתיבה: אסף בייזר, עריכת וידאו: זהר שרון ואמיר לקנר, תפעול וידאו: דניאל רינג, עיצוב תאורה: אדם רוטבליט, עיצוב סאונד: ואלרי קוטלר, תפעול טכני: מג’נטה – הגברה קול ותאורה, מנהל טכני: דני פישוף – מג’נטה, קטעי וידאו וסאונד: משפחות שיסל ואיינשטיין, כאן תאגיד השידור הישראלי, ארכיון גלי צה”ל. כתבי יד – אברהם חלפי באדיבות מכון גנזים

כרטיסים להופעות הבאות של המופע זמינים כאן.

כמה רגעים מתוך המופע, צילום וידאו – לאה אבישר