הוא עשה את זה! אחרי שהגיע לכל פסגה אפשרית בין אם זה במשחק או במוזיקה, רן דנקר השאיר חותם ענק אחרי שבשבת האחרונה, הוא כבש את קיסריה, פסגת השאיפות של כל אומן או אומנית והצדיק את המונח "מולטי-טאלנט" בכל פסוקו של יוד.
זה היה ערב שהיה בו הכל מהכל, לא רק מבחינת הלהיטים, אלא עיבודים מטורפים, כריזמה חייתית, בו דנקר הקפיץ, הטריף והציב רף גבוה בכל מה שקשור לפופ בישראל ולקח את הז'אנר עד הסבתא-רבא של הקצה כששילב גם אלקטרוני, מוזיקת תיאטרון, רוק כסאח וסגנון Singer-Songwriter כשניגן על הפסנתר או על גיטרה אקוסטית. זה היה פשוט קברט חשמלי שהראה, שבאומנות כמו באומנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה (אלדד זיו האגדי).
ב-2 העשורים האחרונים, לצד קריירת משחק מצליחה, רן דנקר הגיע לפסגת המוזיקה הישראלית עם להיטים שנכנסו היטב ללב הקהל הישראלי, וכשיום שבת הגיע ומכל קצוות רקיע, כולם באו להריע לכבודו, לרגל מופע הבכורה שלו בקיסריה. אחרי הפקקים והציפייה הדרוכה של המעריצים, החל טיימר של 5 דקות שנתן לרקדנים להתחמם לקראת מה שיהיה בהמשך ואז אחרי הספירה של 10 עד 1, נפתח האות לתת לדנקר את הבמה.
ערב טוב קיסריה
הייתי בטוח לרגע שהולך להיות איזה משהו בומבסטי על ההתחלה, אבל דווקא פה, הוא הפתיע לטובה. במסכי וידאו רואים את רן דנקר יושב על הארגזים בבק-סטייג', מנגן על גיטרה אקוסטית ומבצע את "כל מה שרציתי להיות" כאילו מדובר במופע אנפלאגד, אבל זהו…כאילו. אחרי הבית ה-1 והפזמון, הוא שם את הגיטרה בצד, ובזמן שהמוזיקה אלקטרונית והלהקה בלייב מרימים אותנו באוויר, רואים את רן, מכין את עצמו, מכניס אנרגיות, טס לבמה ומברך את הקהל ב"ערב טוב קיסריה" המסורתי. משם ממשיך לבצע את הלהיט בעיבוד רוק-פופ סוחף ולא מפספס הזדמנות בלהגיד "כל מה שרציתי להיות זה פה אתכם הערב, אני לא מאמין שזה הגיע וזה קורה".
אחרי שריחפנו למעלה ישר יש "חזרה למציאות", הלהיט של שהוציא רן דנקר בשנה שעברה, וכמו שהשיר מדבר שאסור לוותר על חלומות למרות מה שהמציאות מכתיבה, כך הוא ממשיך להנות מהרגע כשהוא מצטרף לרקדנים בזמן שהדיסטורשנים והסינתיסייזרים נותנים את האות.
ואחרי זה, גם חוזרים אל אחד מלהיטי הבכורה שנתנו לדנקר את הפריצה המוזיקלית (ביחד עם עילי בוטנר), וזה "בואי נעזוב" שגם פה, השיר קיבל חיים חדשים בעיבוד מקורי ומקפיץ וההפתעות ברמות המוזיקליות, זה עוד כלום לקראת מה שיהיה בהמשך.
והנה למשל דוגמה בלייב. דנקר מגיע לקלידן שלו ואומר
"אתה יודע מה אני לא אוהב אורי?
אני לא אוהב כשאומרים לי לא.
אני לא אוהב שאומרים לי לא לרקוד,
אני לא אוהב שאומרים לי לא להתחתן,
אני לא אוהב שאומרים לי לא לאהוב כמו שאני בוחר לאהוב
ואני בעיקר…אוהב חופש"
וזה נתן את הסיפתח "כשאומרים לי לא", אחד השירים היותר מחאתיים של דנקר, לגבי כל מה שקשור לחופש וליברליות ואת זה הוא ביטא היטב בכל רמ"ח איבריו מבחינה ווקלית ומבחינת הריקוד כמו בשורה ה-1 של הפזמון "כשאומרים לי לא לרקוד, אני רוקד יותר". ובזמן שהוא שר ורוקד, השיר מקבל חתיכת טוויסט, כשעולים לבמה כל הרקדנים עם סטנדים ומיקרופונים ומבצעים ביחד איתו את "בוא לריו" (בוא נרקוד עד אור הבוקר) של יהודית רביץ.
רוקנ'רול
כשהגיטריסט אבנר טוויג נותן את הריף, רן דנקר אומר "השיר הבא הוא על האקסית המיתולוגית שלי. זה מתחיל בנ'…נתניה!" ונכנס לקצב הבלוז והרוק ל"בלי בלמים" (מהאלבום "משהו אחר") וכשבסוף השיר מסתיים בהרבה כסאח של תופים וגיטרה חשמלית, ורן קופץ אל הפסנתר ישר אל הקטע התיאטרלי הבא.
"מאיה מה את עושה פה?" הוא אומר לרקדנית שעכשיו מצלמת אותו בוידאו והיא משיבה "באתי לצלם אותך, אתה לא זוכר?" "אותי בערב כזה לצלם?" הוא מסתובב ואומר "זה הפרופיל, זה הצד הטוב שלי?" ואחרי קטע קצר, בזמן שמאיה מצלמת אותו, רן דנקר מתיישב על הפסנתר, כולו מיוזע בגלל החום, ואומר באופן משעשע "יש פה איזה מגבת, שכאילו באמת הגעתי לקיסריה" ומשם עובר לשיר, שכתב לפני כמעט 12 שנה.
אב ובנו
באופן לא טבעי, רן דנקר שיתף שהוא גדל בבית מדהים, אך גילה גם שאהבה גדולה יכולה להיגמר מהר וזה דבר שהפחיד אותו. כשהכיר את בן זוגו איתי, הפחדים צפו מחדש, אך אחרי 3 שבועות של אהבה גדולה, הוא כתב את השיר הזה והערב הוא הקדיש את זה לאהבת חייו כשאמר "ואיתי…אני ממש ממש אוהב אותך!". ובמקום אינדסטריאל אלקטרוני כמו במקור, קיבלנו שיר אינטימי על הפסנתר, שהתחיל ברגוע ואח"כ קיבל טוויסט משוגע כשרן עוזב את הפסנתר, מצטרף אל הרקדנים, מסיים את הנאמבר בגונג ודופק קטע קברט כאילו הוא מתחרה בתוכנית ריאליטי של ריקודים.ואחרי כל זה הוא אומר בציניות "אתם חושבים שאני בחור תיאטרלי?".
אחרי כל ההפתעות התיאטרליות, הבחור יודע לרגש ועוד איך לרגש. הוא מספר שהוא בא מבית תיאטרלי כשאביו עשה מזה קריירה, השחקן אלי דנקר ולמרות שגדל לבד עם אמא שלו, החור הזה בלב שהיה לו לאבא, היה מאוד נוכח והחיים הובילו לזה שהדרמה שלהם הייתה גדולה מדי והיום יש אהבה גדולה ביניהם. לקח לו המון שנים לתקן את היחסים עם אבא שלו והוא משתף שהוא שמח שהוא התעקש לא לוותר על אבא שלו בגלגול הזה, ומה שעזר לתקן את היחסים זה שהם דיברו דרך האומנות, כשהיו נפגשים ומנגנים ביחד. בזכות זה שהם לא ויתרו אחד על השני, הם הפכו לחברים מאוד טובים ובסגירת מעגל שלא יכולה להיות גדולה מזו, הוא העלה את אבא שלו, אלי דנקר לבמה הם התעקשו ולא ויתרו על זה והיום הם חברים מאוד טובים. ובפעם הראשונה בחייו, הוא קרא לאבא שלו לעלות לבמה לסגירת מעגל. אלי דנקר שיתף שבגיל 4 הוא אמר לו "אבא אני רוצה לשיר" הוא אמר "בסדר אבל למה קיסריה?" :). זו הפעם הראשונה שגם נחשפנו לכישרון המוזיקלי של דנקר האב, כשקיבל לידיו את האקורדיון.
באופן אישי, אני לא טיפוס של אקורדיונים, אבל מה אני אגיד לכם? איך שאלי ניגן, זה היה כ"כ פיוטי, כ"כ יפה, כאילו זה היה נגינה של מפוחית משלישיית אדלר המפורסמים. וכשאלי ברקע מנגן, רן מבצע את "מה שלא הספקתי לומר" (במקור עם עילי בוטנר וסיון טלמור) ופשוט היה צריך להיות שם, כדי לראות, לשמוע ולהרגיש כמה מיוחד זה היה, כשבסוף רן קם ומוחא לאלי כפיים.
והחלק הבא, היה באמת אבל באמת הרגע הכי מיוחד והמרגש במופע. רן יורד מהבמה ומגיע אל אזור האורקסטרה ומשתף שמאז ה-7 באוקטובר, הוא פגש המון אנשים מאוד מרגשים מכל הארץ ופגש אנשים עם סיפורים שילכו איתו לעד, אנשים שבא לחזק אותם ובסוף הם חיזקו אותו. אנשים שהאור שלהם, למרות כל החושך שהם חוו, היה כ"כ חזק, שברגעים שלא היה לו תקווה, הוא הרגיש שהוא שואב את האור מהם.
דנקר הזמין כמה אורחים מיוחדים שישבו איתנו בקיסריה. האורחת הראשונה היא נוגה וייס, שהייתה בין החטופים ביחד עם אמא שלה, ואחרי 50 ימים, הן חזרו הביתה. הוא סיפר שבאחת הנסיעות שלו למפוני בארי, הוא שר לכמה בני נוער, שצעקו לו אם הוא יכול להקדיש שיר לנוגה, שכ"כ אוהבת אותו והייתה בהופעות שלו. הוא אמר לה "מרגש שאת פה היום" ושיתף שנגה התגייסה לצה"ל ואמר "עשית את הבלתי ייאמן. אני באמת רוצה להגיד לך תודה רבה. אני מאחל לך חיים נפלאים".
אח"כ רן את תשומת ליבנו לעוד משפחה יקרה ומרגשת מאוד, משפחתה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, שנרצחה בבסיס ב-7 באוקטובר, כשהוא ניגש בחרדת קודש לבני המשפחה ומחבק אותם. הוא הכיר את המשפחה, אחרי שקיבל פנייה מהם אם הוא יכול לבוא ולשיר בהלוויה את השיר שרוני אהבה, "הללויה" של ליאונרד כהן. רן סיפר למשפחה "המעט ששמעתי על רוני מאוד ריגש אותי ואני מרגיש שהגורל הפגיש בינינו ואתם לעד תהיו בליבי ואני שמח לראות את הפנים שלכם". ושיתף שהוא עוקב אחרי אייל, אביה של רוני ז"ל, כמה הוא נלחם להשיג כל מידע וצדק ולדרוש שיקחו אחריות מי שצריך לקחת אחריות. למען רוני אשל ז"ל, הוא הקדיש את השיר "מלאכית" ואמר "מלאכיות ששמרו עלינו בחיים וגם עכשיו". הבלדה המרגשת, שיצאה לפני 4 שנים במסגרת הפרויקט "המחברת של אליה", קיבל משמעות מצמררת וקורעת לב כשהוא שר את הפזמון:
"והיא הייתה המלאכית שלי
יומי ולילי הכל בשבילי
ואיך היא פגעה בי
איך היא ניפצה אותי
לחתיכות",
כשתוך כדי, התמונה של רוני ז"ל מוקרנת על המסכים. לפני שחזר לבמה, הוא חיבק שוב קרוב ללב כל אחד מבני משפחת אשל וכשעלה, אמר "תודה שבאתם, אתם מכבדים אותנו גם בנוכחות שלכם פה ובלב שלכם" והוא וכל הקהל עמדו על הרגליים למחוא כפיים לכבוד האנשים המיוחדים האלו שנכנסו לכל אחת ואחד בלב.
כשצעקו מהקהל "את כולם עכשיו!", רן הוסיף "בדיוק! זה מה שכולם צריכים להגיד ובהזדמנות הזאת יש לזכור שיש עוד 120 חטופות וחטופים, גברים ונשים, תינוק וילד". והוסיף "אנחנו מחכים להם עכשיו, זה הדבר הכי חשוב שיש ואנחנו צריכים אנחנו לדרוש שזה יקרה. זה עלינו…באמת".
הוא שיתף על התחושות המעורבות שיש לו בזמן הזה, אבל אחד הדברים הכי חזקים שאנחנו יכולים להראות, היא לבחור בחיים ובמוזיקה ולהיות פה ולהילחם על המקום הזה , לצד זה שאנחנו צריכים להילחם את המלחמה הצודקת שלנו שכולם יחזרו הביתה כמובן.
מפה לא במעבר חד מדי, אבל בעוד סגירת מעגל מרגשת, זה כשהעלה את עילי בוטנר לבמה, שותפו בתחילת הדרך המוזיקלית מ-2007, ורן דנקר אמר שהוא מוקיר לו את הדרך הזאת כי לולא המפגש ביניהם והשירים היפים שכתב בוטנר, הוא לא היה פה היום בקיסריה. סגירת המעגל ביניהם היא לא רק בפגישת מחזור, אלא שעילי בוטנר אירח את רן דנקר בקיסריה הראשונה שלו ועכשיו לדנקר יש את הזכות הענקית לארח אותו בחזרה בקיסריה הראשונה שלו. כשבוטנר מנגן את האקורדים, הקהל בקיסריה נכנס לאווירה של שירה בציבור בקיבוץ ומצטרף אל רן דנקר בשיר הפריצה של רן דנקר ועילי בוטנר, "שווים". עילי בוטנר משתף את הקהל בתחושות שלו: "קיסריה בעולם המוזיקה שלנו זו אבן דרך. נזכרתי במה שאמרת מקודם…הבחור הביישן הצעיר בן 23. כל הדרך האדירה הזו, האומץ, הבדיקת גבולות…הערב הזה הוא אתה וזה כ"כ מגיע לך ואני מתרגש שהזמנת אותי להיות בערב הזה."
הוא סיפר שגם השיר הבא היה אמור להיות מתוך אלבום השני שלהם, אבל לבחור היו תוכניות אחרות והשאר היסטוריה. הכוונה היא לשיר "מכתב לאחי" שכמו שרן אמר רגע לפני שהזמין אותו לבמה, שלעילי בוטנר יש יכולת לפרק את הגנום הישראלי ולהבין את הלב שלנו. בפעם הראשונה יצא לנו להיחשף לשיתוף הפעולה שהיה אמור להיות, לולא רן היה נוסע ללמוד משחק בניו-יורק, והאמת, שעצם זה השיר לא יצא אפילו כסינגל, עושה קצת צביטה בלב אבל מי שהיה לפחות זכה לשמוע את שיתוף הפעולה היפהפה ביניהם.
לאחר מכן, רן דנקר שוב מפגיז והמוזיקה האלקטרונית הופכת את קיסריה למועדון ופותחת את הדרך ל"מלכת הרחבה", כשהרקדנים רצים מצד לצד ואז רן מגיח עם חולצת נצנצנים להתחיל במסיבה ומצטרף אליהם בריקודים בקצב הדיסקו בכיראוגרפיה סופר מושקעת. לאחר מכן, הרקדנים מאחדים כוחות כדי "לתפור" לרן את השמלה החדשה שלו, ובסוג של אחיזת עיניים, הם סביב רן שנמצא פתאום בתוך שמלה אדומה רחבה, לבצע את הלהיט שלו "השמלה החדשה שלי" ואח"כ עם "רובינזון קרוזו" שממשיכים את אווירת המועדונים באמפי.
אז מה היה לנו עד עכשיו? פופ? אלקטרוני? מופע קברט? חסר קצת דיסטורשן לורידים, לא? ובדיוק לחלק הזה, רן דנקר עולה עם גיטרה חשמלית לבצע את הלהיט הגדול שלו "אני אש" בגרסת רוק שנשמע פצצה בלייב וחבל שזה לא יוצא כסינגל מחודש, אבל הנה אני…מחלק רעיונות בחינם.
והמשפט "הנה אני", שפותח את הפזמון נכנס ללופ. נכון שרן מלא הפתעות? גם עכשיו זה לא מפסיק כשבזמן הלופ, רן ממשיך לכסח עם הגיטרה החשמלית וכשלקח אתנחתא קלה, הוא אמר "אני רוצה להגיד תודה רבה לקהל הכי מדהים בעולם שהגיע בתקופה כ"כ לא מובנת מאליה וכ"כ מרגש שאתם מקבלים אותנו בלב כזה פתוח וגדול אתם יפים בצורה שאי אפשר לתאר ואתם מזכירים כמה יפים החיים וחשובים החיים. אני אוהב אתכם כ"כ. אני זוכר את הנער הזה שחלם והנה זה קורה וזה מדהים אותי. " נכון שרן מלא הפתעות? אז כשרן שאל "אתם רוצים לרקוד קצת?" הוא הוסיף "אמר דייויד בואי…" ושומעים "Let's Dance" מהלהיט של בואי מה-80s, ואז שוב חוזרים להיות קלאברים בקיסריה, כשהפעם רן דנקר והרקדנים מצטרפים לקהל, בזמן שגרסת הקלאב של דייויד בואי מרעידה את האמפי בקיסריה.
ומה שעוד מרעיד את אמות הסיפים של האמפי הוא הפתיח של "בית משוגעים", הלהיט הענק שהעמיד את רן דנקר בין השירים המושמעים ביותר במוזיקה הישראלית שמקפיץ את כולם ורן משתגע על הבמה ביחד עם הרקדנים. אחרי שהודה לחברי הלהקה התותחים שלו שהפכו את הבמה לאולפן הקלטות (ניר מרדן – תופים, אורי פלומן – בס וקלידים, אבנר טוויג – גיטרה, ערן גולדברג – קלידים והפקה מוזיקלית) דנקר בעוד הפתעה משוגעת, שוב לוקח את הגיטרה החשמלית, וביחד עם אבנר טוויג, מתחילים לכסח בדיסטורשנים כמו שצריך להיות בבית משוגעים, ואחרי שחזר אל הרקדנים הוא צעק "אני שרוף על הבית משוגעים הזה!".
זה היה אמור להיות הסיום אבל יש הדרן שמחכים 1 דקות ואז רואים במסכים את רן דנקר לוקח את המגבת המפורסמת של קיסריה ומתארגן לקראת 2 השירים האחרונים. הראשון בתור היה השיר החדש שיצא בחודש שעבר, "בבל", שמדבר על כך שהכל מתפרק לנו בידיים וזה הזמן למצוא את הביחד כי כל מה שבנינו נופל. זו בדיוק המחאה שרוצה להעביר רן דנקר כדי שניקח את עצמנו בידיים, כמו במילים:
"גם אם כאן השביל מתפצל
גם אם המגדל שבנינו נופל
גם אם כל מה שנטענו נובל
בבל"
ורגע…אפשר עוד הפתעה של רן? בטח! גדלתם עליו ב"שיר שלנו"? אז חייבים לסיים עם שיר הנושא. רגע לפני הוא אמר "עשינו את זה!" והודה לרקדנים (רועי, תום, נעמי, אור, אביגיל, מאיה, נועה, דור, רכס, יותם) שהדהימו בכוריאוגרפיה ובקולות רקע והפכו את המופע לחוויה ויזואלית, לצוות ההפקה, למשפחה שלו וכמובן לקהל: "אתם הלב האמיתי ובזכותכם אנחנו כאן ואני אוהב אתכם מאוד מאוד ותודה לכם שוב מקרב ליבי ושנתראה בימים טובים יותר, אמן! ושכולם יבואו להריע לכבודכם" וכך הוא סיים עם "השיר שלנו" וכולם בקיסריה, הריעו לכבודו.
המופע הזה שילב כל מה שאפשר לדמיין ומה שלא אפשר לדמיין מבחינה ויזואלית ומוזיקלית. הוא ריגש עד דמעות בין אם זה בסיפורים אישיים וברגעים בהן הוא נתן כבוד רב לנוגה וייס ולמשפחת אשל, הוכיח את עצמו כזמר-יוצר כשניגן על פסנתר או גיטרה אקוסטית, הקפיץ ביחד עם הרקדנים את הקהל באווירת קלאברים, הוסיף תיאטרליות של מיוזיקלס וקברט או שלקח גיטרה חשמלית והחליט לכסח עם דיסטורשנים. דנקר הציב רף מאוד מאוד גבוה לשאר אומני הפופ והדרך הארוכה שעשה, ביחד עם לב, רגש, אומץ וחוצפה ישראלית, מראה כמה הוא הלך עם המוזיקה שלו עד הסוף או כמו שהיה בקיסריה הראשונה שלו מיני רבות, רן דנקר חי(לייב) על הקצה.
כמה מהרגעים המוזיקליים…
