מוצאי שבת, שעה קלה אחרי שהסתיימה עצרת המחאה של משפחות החטופים ברחבה בין בית אריאלה ומוזיאון תל אביב לתרבות ומועדון הכולי עלמא ברחוב מקווה ישראל כבר פותח את שעריו לקהל צעיר, צבעוני ועולץ המתחיל למלא את המתחם, אסקפיזם אמיתי בחודש אכזרי, על השולחנות דפי נייר עליהם מודפסים מחירי האלכוהול בהאפי האוור שתסתיים בשעה עשר ומהצד השני האמירה הכל כך ברורה באותיות בולד בשחור – FUCK HAMAS, אני מסכים בלב שלם ואמונה מלאה באמירה ומזמין לעצמי כוס יין אדום, עוד חצי שעה אפרת גוש שכבר נחתה במתחם תעלה על הבמה כשהיא מלווה בקלידן אסף מידן .
הקטע עם אפרת גוש, תמיד יוצא לי לפגוש אותה בתזמונים משונים מעט, כך למשל היה במופע שהתקיים בשיאם של ימי מגיפת הקורונה….
אכן, רגע אחרי השעה עשר וחצי, חדר ההופעות במתחם כבר מלא מפה אל פה בים של נערות והרבה גברברים צעירים, המופע מתחיל כאשר אפרת גוש, אחת מהזמרות שהכי נושאות את נס הפמיניזם וההעצמה הנשית בשיריה, עם המוני נשים שוות ובעלות זכויות דוגמת – "קרב אגרוף", "הבא שנוגע בי מת", "גוש תרימי", "סליחה ואני", "כוח גדול" ועוד ועוד, עולה על הבמה בצללית שכולה שחורים ואוחזת במיקרופון והחוויה מתחילה…
גוש פותחת עם השיר "כח גדול" כשהיא שרה ואוחזת בידו של אחד ממעריציה המצויים צמוד צמוד לבימת המועדון, ברגע היא קנתה את כל הקהל בתחושת הקרבה והמסת הגבולות, היא ממשיכה הלאה, שיר אחרי שיר עם הלהיטים הכי אהובים ומוכרים שלה, גוש יורדת מהבמה אל הקהל ועוברת מנערה לנערה כשהיא שרה את מילותיו של השיר "קרב אגרוף".
כשאפרת חוזרת לבמה והקהל כולו משולהב היא ממשיכה במופע עם שיר חדש לחלוטין – "לרדוף אחרי השמש", הקהל איתה צמא למילים ולצלילים, אפרת ממשיכה עם להיט פמיניסטי נוסף – "הבא שנוגע בי מת" הקהל, יורת נכון הבנות כבר שבויות לגמרי אצלה. אנחנו מגיעים ללהיטים כמו "גוש תרמי" והקלאסיקה "אה אה אה" הקהל מקבל את כל מבוקשו, תכלס, ואחרי שעה בול על השעון המופע מגיע לסיומו עם קליימקס אדיר של "לראות את האור".
לסיכום, שעה מזוקקת של אנרגיות והעצמה נשית עם חיבור חזק עד פיזי לקהל שהגיע כדי להימלט מהאווירה הלא נעימה שמשדרים לנו ערוצי התקשורת, לא יושנת תל אביב, לפחות זו הצעירה מאוד…
בקטנה, אשרינו שיש את הכולי עלמא, אשרינו שהם לא מנמנמים מול המסכים ודואגים להחזיר את החיים לעולם התרבות והמופעים, כי בסופו של דבר, המלחמה היא לא רק על להחזיר את הגאווה והכבוד שנרמס לעמישראל, היא גם על הזכות לחיות ולהנות מהחיים, מוזיקה ותרבות הם חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם.
תודה יונתן ליפיץ!
לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה
