לילה לא שקט – כשהלבונטין 7 השתלט על מוזיאון תל אביב

וכמו בכל חודש יולי הלבונטין 7 פותח בחגיגות יום הולדת, 17 שנה זה מספר מכובד, הילד כבר גדול, בשנה הבאה הוא יוכל רשמית לשתות בירה בהופעות, שבע עשרה שנים שהמקום מארח על בימתו את מיטב אומני האינדי של ישראל, כל כך הרבה מוזיקאים עשו את צעדיהם הראשונים במרתפי הלבונטין 7, וזיכרונות רבים מציפים את קירות חדר האומנים ואת מדבקות השירותים.

זו כבר השנה השנייה שהלבונטין 7 בוחר לציין את חודש יום ההולדת גם בהשתלטות ללילה אחד על מוזיאון תל אביב תחת הכותרת "לילה לא שקט" – חגיגת מוזיקה חד פעמית משמונה בערב ועד שיעלה הבוקר.

טוב, נודה, הקונספט לא חדש, התדר FM עשו ערבים דומים לאלו במוזיאון תל אביב כבר לפני כמה שנים ויש כמובן את הלילה לבן בסוף חודש יוני, אבל זה לא אומר שחסרים לנו אירועים נוספים כאלו, במיוחד שזה מדובר בלבונטין 7 והדגש שלהם על סצנת האינדי הכל כך חשובה שלנו.

בשנה שעברה רשימת האומנים שהרכיבו את הערב הכילה אומני אינדי בינלאומיים לצד שמות מקומיים, אבל חוץ מכמה שמות בודדים כמו עוזי נבון, ריף כהן, אור אדרי ויהוא ירון מרבית האומנים של הערב היו עמוק בתוך האינדי הפחות מוכר, לעומת זאת השנה קיבלנו רשימה מאוד נוצצת של 16 הופעות, הבסט של האינדי הישראלי, רוק, פופ, אוונגרד, קצת ג'אז, מוזיקת עולם ועוד.. שימו לב לרשימה הזאת: איה זהבי פייגלין, דניאל רובין, UIUIUI, יובל מנדלסון והמסע לפולין, אסף שחורי, שאיי, יונתן וולצ'ק והביג בנד, הברירה הטבעית, דניאל סאן קריאף, הילה רוח, יוסי צברי, גיאגיא ושאמן שאמן, בנוסף גם כמה שחקני חיזוק מהסצנה היותר מרכזית – שלומי שבן, עטר מיינר וג'ירפות עם אירוח חד פעמי של דיקלה.

את הערב אנחנו פותחים בגינת המוזיאון ועם הופעה של דניאל סאן קריאף שעולה לבמה בלבוש ייחודי שהזכיר מראה דרום אמריקאי – חולצה שנראית כמו דגל של מדינה, מטפחת ראש שחורה וכובע קש ענק. טוב, לדניאל תמיד היו לוקים מעניינים, נראה שבכל הופעה היא מתחפשת לדמות אחרת.

יש לה לדניאל כבר שני אלבומים מוצלחים מאוד מאחוריה, את הראשון הפיק לה גיא מוזס ואת השני תומר יוסף, שניהם ידעו לנצל טוב את המוזיקה המיוחדת של דניאל ולתת לה את הטאצ'ים האלקטרונים הנכונים ובאמת כל שיר בהופעה היה מושלם, ביניהם אפשר למנות את "תורי לומר" "יודעת את הכל" ו-"אור". למי שלא מכיר מומלץ מאוד לחפש אותה ביוטיוב.

ובאותה שעה בדיוק יש כבר עוד שתי הופעות נוספות במוזיאון. בכניסה לגלריות הישראליות מופיע אסף שחורי עם הקונטרבס שלו, הופעת סולו נטולת מילים אבל עם הרבה מוזיקת ג'אז אוונגרד סוחפת שממלאת את כל החלל של הקומה. בכיוון הנגדי, קומה מינוס 2 כבר מתחילה הופעת ג'אז עם תזמורת הביג בנד של יונתן וולצ'ק באירוח מיוחד של מתופף הג'אז האמריקאי לואיס נאש שחתום על 400 אלבומים שבהם השתתף. נאש הוא גם האומן היחידי הערב שנכנס תחת הקטגוריה "בינלאומי", כל ההופעות הן חומר מקומי נטו.

בתשע בערב מתחיל הסבב השני של ההופעות, את דניאל בגן מחליפים יובל מנדלסון והמסע לפולין, נשבע לכם שהיו שם כמה מבוגרים שעברו את השבעים וחיכו להופעה כי הם חשבו שמדובר פה בלהקה ששרה שירי זיכרון שואה, "אז אני לא מבינה איפה כאן המסע לפולין?" שאלה גברת עם חולצה פרחונית אחרי ארבע שירי רוק דיי כאסחיסטיים, ואני שאלתי את עצמי, "מה, לא הבנת את זה כבר מהשיר הראשון?"

ולמי שלא מכיר את יובל מנדלסון אז לפני איזה כמה עשורים הוא היה הסולן של להקת שייגצ ואחר כך הוא הפך להיות מורה לאזרחות ואז חזר למוזיקה והקליט שירים ואלבום ילדים תחת השם "יובל המנוול" וב-2017 הוא גיבש את ההרכב "המסע לפולין" איתם הוא הקליט את האלבומים האחרונים שלו. חברי ההרכב כולם מוזיקאים משכמם ומעלה – אסף תלמודי על הקלידים, אור אדרי על הבס ונדב לוזיה בתופים (שהוחלף הערב במתופף אדיר אחר – גיאגיא שאנחנו עוד נשמע ממנו בהמשך הערב).

המסע נמשך ואני עולה אל הקומה השניה ואל גלריית בלומינטל, בתוכנית הערב בזו אחר זו שתי יוצרות אישיות מהטובות שפועלות כאן בשנים האחרונות, הראשונה היא דניאל רובין שכל שיר שלה יותר מרגש מהשני, הערב אנחנו זוכים לשמוע אותה בהופעת סולו אקוסטית עם שירים מהאלבום החדש שלה הרביעי במספר וגם מקודמיו. יש גם בונוס בהפתעה – אירוח של ניר שלמה, הבעל והמוזיקאי המוכשר.

שעה אחר כך באותו המקום בדיוק מופיעה איה זהבי פייגלין, גם היא בהופעת סולו עם גיטרה אקוסטית בלבד, באמת לא משנה כמה פעמים צפיתי בהופעה של איה תמיד עוברת בי הצמרמורת שאני שומע אותה מבצעת את "חדרה", "ספורט", "בירה" וכמובן "מגיע לי טוב", הכנות החודרת בשירים שלה בשילוב הבטחון והטוטאליות בביצוע סוחפים במהירות כל קהל ובכל זמן.

ובינתיים לאלו שהוסיפו עוד קצת כסף לכרטיס וקנו מראש מקום להופעה באולם המרכזי של המוזיאון מצפה הופעה של שלומי שבן והפסנתר. זה תמיד מתכון מנצח והאולם מלא עד אפס מקום, אני קופץ לשם על הדרך ומספיק לשמוע אותו מבצע את "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה" המאוד פוליטי שלו שנראה עכשיו אף יותר מתאים מאי פעם "אתה תראה לי דמוקרטיה ואני אראה לך איך בחמש דקות הפכת לגולה בארצך".

השעה עשר בלילה ובחוץ יש כבר הופעה של הילה רוח, הימים ימי גלי החום והמצב בגן המוזיאון מאוד דביק וצפוף, ככה זה שיש סולד אאוט על כל המוזיאון וככה זה שיש הופעה של הילה רוח שקשה להגיד שהיית שם ולא ראית, הלהקה הוותיקה שלה כבר שנים ביחד, יש שם את אורי קוטנר, עדיאל גולדמן וקוסטה קפלן שביחד התוצאה המוזיקלית נהדרת, השירים של הילה רוח מבוצעים בכל כך הרבה עושר מוזיקלי שזה פשוט תענוג לשמיעה, כן! כך נשמע רוק אינדי במיטבו, הילה רוח את גיבורה של דור.

נכנסים חזרה אל הקרירות המזגנית של המוזיאון וישר אל הגלריות הישראליות שם התחילה בדיוק ההופעה הכי מוזרה שנשמע הערב של הצמד UIUIUI שהם איתי רייטן בסקסופון ואורי זורניצר בתופים וסינתי, אה.. וגם שניהם מנגנים על בלונים או אם לדייק שניהם מפוצצים בלונים כחלק מכלי הנגינה שלהם ולכן יש ערימה מאוד גדולה של בלונים מאחוריהם, כך לפחות אפשר לדעת מתי מסתיימת ההופעה, לפי כמו הבלונים שנשארה. ומה עם המוזיקה? טוב זה לא בדיוק סגנון שאפשר להסביר אבל יש שם בעיקר צרחות וצלילים מפתיעים שמתפרצים מהסקסופון, אבל מה שבסוף הכי מוזר בהרכב הזה שאיתי רייטן בא מוכן עם דפי תווים לכל קטע בהופעה. טוב, ככה זה שבאוריג'ן שלך אתה נגן תזמורת.

אחרי שטעמנו קצת מהאוונגרד של UIUIUI הגיע הזמן לחזור קצת למסורת ועל כן אני לוקח את המדרגות היורדות עמוק אל בטן המוזיאון ואל ההופעה השורשית של שלמה בר והברירה הטבעית שהוא רשמית האומן ההכי ותיק של הערב, ולצעירים בינינו שלא מכירים את שלמה בר זה ההוא ששר במקור את "ילדים זה כביסה" של משה פרץ. הברירה הטבעית איתנו עוד משנות ה-70 ולי זכורות עשרות הופעות שצפיתי בהם בעשורים האחרונים, אבל תמיד כמו תמיד לשמוע את "אצלנו בכפר טודרא" יהיה תמיד מרגש ותמיד יחזיר אותי אחורה בזמן אל חיים שלא חייתי בארץ שלא נולדתי בה.

נשארים בבטן הלוויתן כי באולם אסיא מתחילה אוטוטו הופעה של יוסי צברי אומן הספוקן וורדס כשהוא מלווה באנסמבל מיתר. גם להופעה הזאת אנשים שילמו קצת אקסטרה ממחיר כרטיס ה"שותתות" הרגיל ובצדק יש לציין, כי ליוסי צברי יש המון מה להגיד והוא עושה את זה בכל כך הרבה קסם סוחף שזה בכלל לא משנה אם אתה חושב אחרת ממנו אתה פשוט מוצא את עצמך מסכים עם הכל. לזה גם תוסיפו את הלוק הבימתי של חליפת עור פלסטיק אדומה ונעלי עקב גבוהות עד מאוד שביחד נותנים לו מראה על-אנושי.

ובינתיים במבואה ליד אולם אסיא מתקבצים להם המוני צעירים בהתרגשות ליד הבמה שקודם לכן אירחה את שלמה בר והמוזיקה השורשית של הברירה הטבעית, בהיפוך קיצוני יעלו להופיע עליה גיא בן עמי ואייל ערב הידועים יותר כגיאגיא ואיילו.

אפשר להגיד שגיאגיא מייצג את קולו של דור ה-Z שמאחוריו כבר למעלה מ-80 שירים וסינגלים שהוא שיחרר לערוצים הדיגיטליים, שירים שהוא כותב ומבצע בעצמו בשירה ותופים ונעזר בחברו איילו בשביל הקלידים והצד האלקטרוני, יש בהחלט בילד אפ שנבנה שם בזמן שכולנו מחכים דקות ארוכות ליד הבמה שלצידה מחכים איתנו גם גיאגיא ואיילו גם הם כבר מתים להתחיל את ההופעה, אבל הנה האות ניתן והשניים עולים לבמה לקול תשואות הקהל שממלא את הרחבה עד אפס מקום.

יש לגיאגיא כל כך הרבה שירים שלכל אחד בקהל יש רשימת בקשות שונה מחברו, הכריזמטיות של  גיאגיא נעוצה בעובדה שהוא האחרון להתבלט, הוא יושב על מערכת התופים בחצי גב אל הקהל, אינו מרבה לדבר ופשוט מבצע את השירים הכנים שלו מבלי להסתתר מאחורי טקסטים מפונפנים. אל תשכחו שכל מי שהיה שם ברחבה עשה זאת במודע שהוא הולך לפספס את המופע המרכזי של הערב – להקת ג'ירפות מארחים את דיקלה.

בהחלטה מעשית אני נוטש את גיאגיא ואיילו ומעפיל מעלה אל פני האדמה ומשם לרחבת הכניסה של המוזיאון ולהופעה של ג'ירפות, הגענו כבר לשעת חצות וכל מי שנשאר במוזיאון ולא הלך לגיאגיא הגיע לראות את הג'ירפות, מתברר שזה דיי הרבה אנשים כי היה שם מלא, מלא עד אפס מקום, היה לי איזה תכנון לעקוף את ההמון ולעלות לראות את ההופעה מהקומה השנייה אבל זו הייתה משימה בלתי אפשרית, נאלץ להסתפק בכניסה החלטית אל קדמת הבמה, בסוף באתי לתעד ואני לא הולך לוותר על תמונה משותפת של דיקלה עם הלהקה. מה שכן שהייתי שם דחוס קדימה הספקתי לשמוע ביצוע נדיר ומיוחד של דיקלה שרה את "גג" שזה מבחינתי כבר היה שווה את כל הערב כולו.

זהו, כאן הגעתי לנקודת סוף הדרך בשבילי, מד הצעדים שלי כבר שלח לי הודעה לבדוק אם לא בטעות נגנב לי הטלפון כי הוא לא רגיל לראות אותי הולך 12 ק"מ בערב אחד, נורא רציתי להישאר להמשך, יש אחר כך ערב היפ הופ משובח עם עטר מיינר ואחריו שאיי בבמה המרכזית ובקומה מינוס 2 גם את גיבורנו שאמן שאמן הלהקה של איש אחד אבל פתאום אני מוצא את עצמי צועד על אוטומט לכיוון היציאה, כן נתתי לרגלים להוביל אותי והן בחרו אחרת מהלב שגם אחרי כמה ימים עדיין בוכה על זה שלא נשארתי עד הסוף… טוב, יאללה, הייתי.