מוריסי בזאפה אמפי שוני בנימינה – נסיך הגאות והשפל

לפעמים חלומות מתגשמים…כך אומרת הקלישאה הידועה. אם עד לפני 15 שנה, הדיבור שמוריסי יופיע בישראל, היה בגדר חלום, כיום אותו אגדת בריט-פופ הפך להיות סוג של דייר קבע בארץ, בכל פעם שהוא יוצא לסיבוב הופעות בתדירות של פעם ב-4 שנים. הקורונה שיבשה תוכניות והפכה את זה להיעדרות של 7 שנים, אך במעמד של תושב חוזר, הוא החליט לפנק את הקהל הישראלי ב-2 הופעות, כשהסיפתח היה הערב באמפי שוני בבנימינה.

לותיקים מבינינו יש חסד נעורים למוריסי ולהקת הסמית'ס. הסמית'ס היו חלוצי הרוק האלטרנטיבי בבריטניה והיו בין אלו שהפכו אותו לנחלת הכלל בזכות להיטים כבירים כמו "Big Mouth Strikes Again" ו-"How Soon Is Now". הקסם הזה קרה בזכות שיתוף הפעולה הקוסמי בין ג'וני מאר לסטיבן פטריק מוריסי (הידוע כמוריסי), כשמאר היה אחראי על הלחנים הגאוניים ומוריסי היה אחראי על המילים, שהצליחו לנגוע בצורה כה מדוייקת בלבבות של אנשים.

בעקבות זאת, המעריצים הרגישו כאילו השירים נכתבו עליהם באופן אישי, גם כשלכל אחד ואחת יש סיפור חיים שונה. כך זה גם לגבי מוריסי עצמו ומה שהביא לאורך כל השנים מאז שהסמית'ס התפרקו. המילים העוצמתיות לשירים שכתב על רגעי משבר, דכאונות וכאב, נתנו תחושה שסוף שסוף יש מישהו שעומד לצידנו בזכות המוזיקה שלו. תוסיפו את הלוק הג'יימס-דיני, ההליכה עם האמת שלו עד הסוף, המסרים בשירים שלו והכריזמה שנוטפת ממנו על הבמה, הפכו אותו לנסיך הבריט-פופ (או הבריט-רוק) ואייקון תרבותי עבור דור המועדונים, בהם ניגנו את המוזיקה האלטרנטיבית של הקיור, סוזי והבנשיז וכמובן הסמית'ס וגם עבור הדור הצעיר יותר.

באופן אישי יצא לי להיות נוכח באותו מופע מיתולוגי שהגיע לישראל בקיץ 2008, שהיה פסטיבל פאנק-רוק ואלטרנטיב שכלל את האומן הבינלאומי אסף אבידן ולהקת הניו-יורק דולס (שהיו מעין גרסת הפאנק רוק לרולינג סטונס), לפני שהאיש והאגדה עלה בכבודו ובעצמו.

אני זוכר שבאותו מופע פגשתי זוג צעיר ששניהם כ"כ התרגשו מההופעה ושיתפו אותי בחוויה בלתי נשכחת שהם עברו. הם כ"כ רצו לראות אותו עד שהחליטו בקיץ 2006 לנסוע לטורקיה כדי לראות אותו באיסטנבול. הם היו בין הראשונים ליד הבמה ותוך כדי ההופעה, הם שלפו דגל ישראל ושלט שהיה כתוב באנגלית "האם תבוא להופיע בישראל?"

הזוג סיפר כשמוריסי קלט את זה, הוא הסתכל עליהם והתרגש מהמחווה והבטיח שיבוא להופיע. ייתכן ואולי זו אגדה אורבנית (כי בסופו של דבר מגיע קרדיט ענק לשוקי וייס שהנחית אותו בישראל בפעם הראשונה), אבל אין דבר שעושה לאומנים טוב על הלב שמעריצים עושים חתיכת מסע בשביל לבוא לראות אותם במיוחד.

אז אחרי 15 שנים, נפלה בחלקי ההזדמנות לדווח לכם בלייב (וכמה שעות אחרי) וגם לסגור סוג של מעגל אישי. ההופעות של מוריסי הן חוויה שונה ממה שיש בהופעות אחרות ותיכף תבינו למה אני מתכוון. בד"כ, פחות או יותר, בטור של זמר, זמרת או להקה, יודעים אחרי ההופעות הראשונות בטור איך הסט-ליסט (רשימת השירים) יהיה פחות או יותר.

אצל מוריסי זה הרבה יותר פרוע. בכל הופעה הוא מחליט מה יהיה הסט-ליסט ובאיזה סדר זה יהיה, כך שיש מצב שההופעה מחרתיים בתל-אביב תהיה שונה מזו של שוני. בנוסף, אצל מוריסי, הרבה יותר מהלחנים, השירים שלו מדברים בעיקר דרך המילים ובעיקר המסרים.

וכדי להיכנס לעולם שלו, קודם צריך להכיר אותו לעומק. לכן כחצי שעה לפני תחילת המופע הקרינו כמו בדרייב-אין, סדרה של קטעים המייצגים את העולם של מוריסי: המסר האנטי-מלחמתי כשמקרינים ההפצצות האמריקאיות במלחמת וייטנאם וברקע מתנגן Search & Destroy של איגי פופ והסטוג'ס,  שנות ה-50 וה-60 עליו מוריסי גדל עם קליפים שונים כמו הרוקנרול של אדי קוצ'רן (Somethin' Else), בלדה של ג'ודי גרלנד (Ol' Man River), הסול של ארצ'י בל (Showdown) או הלהיט הנושא של הסרט To Sir With Love בביצוע הזמרת לולו (שגם שיחקה בו וברקע מוקרנים קטעים ממנו), הרוק האלטרנטיבי הבריטי ממנו הושפע חזק עם קליפים של סוזי והבנשיז המיתולוגיים או אפילו הרכבים יותר חדשים כמו Cecil, הפאנק-רוק מהלהקה האהובה עליו ביותר, ה-New York Dolls (שמוריסי בעצמו היה נשיא מועדון המעריצים של הלהקה) והגלאם של דייויד בואי מתקופתו כזיגי סטארדאסט.

אכן עשו לנו אחלה של מכינה לקראת ההופעה ואחרי ציפייה ארוכה זה קורה. בברכת "שים פתיח", רואים בוידאו ארט אדם שחור שמוסתר על רקע הדגל האמריקאי כמסר אנטי-גזעני, ונסיך הבריט-רוק עולה לבמה עם להקתו כשהוא אומר: "Benyamina,bring me home, Have me crush into my arms" ומבצע את הלהיט האלמותי שפתח לו את קריירת הסולו ב-1988 וזהו "Suedehead", שהפך לסוג של המנון פה בישראל, כשהשיר הזה מתנגן נון-סטופ בתחנות הרדיו גם כיום.

בסיום המגה-להיט שהקפיץ פה את כל שוני על הרגליים, מוריסי אמר בעברית "תודה רבה, תודה" ושיתף את המעריצים בתחושות שלו "אני כ"כ שמח להיות פה במדינתו הנבחרת של אלוהים ותודה שבאתם!". משם מתנגן "Alma Matters", שמדבר על הבחירות השגויות שעושים בחיים, כשברקע המילים הפותחות "So the choices I've made". השיר הזה שיש בו קצת וייב של הסמית'ס , נחשב לאחד הטובים של מוריסי והוא חלק קבוע מהסט-ליסט שלו.

ואם כבר על הסמית'ס עסקינן, אז מוריסי דאג לפנק את המעריצים הישראלים עם להיט ישן נושן של הלהקה המיתולוגית עם " Stop Me If You Think You've Heard This One Before", שאם זה היה אפשרי, מבחינתנו שמוריסי ישים עוד שירים של הסמית'ס, אבל בד"כ הוא נוהג לשים מעט מאוד להיטים מאותה התקופה.

ואכן ממשיכים עם "מוריסי: מורשת" מתקופת הסולו, כשהפעם זה השיר הכי מובהק שלו, "Irish Blood English Heart", בו מוריסי מתגאה במורשת שלו כאירי ונותן ביקורת חריפה על הפוליטיקה והמלוכה הבריטית.

את השיר הבא, מוריסי אמר לקהל שהוא לא שר אותו יותר מדי טוב "אני אדגים לכם ותגידו לי שזה נורא" והוא ביצע "Our Frank", שמשלב את הרוקנרול הקלאסי עליו גדל מוריסי עם האלטרנטיב, מתוך האלבום הסולו השני שלו "Kill Uncle". למרות שהביצוע לא היה רע, הוא הוסיף בסוף "אמרתי לכם". האמת שאני חושב שיש לו פוטנציאל :).

זוכרים שאמרתי לכם על מוריסי שהשירים שלו הם בעיקר מילים ומסרים הרבה יותר מהלחנים? הדבר הזה תקף לגבי "I Wish You Lonely", שאין פה איזשהי מלודיה סוחפת או קליטה, אלא זה שיר מלנכולי בו מוריסי "מאחל לנו בדידות" כדי להבין מה היא השגרה שלו ביום יום ולהעביר מסר של לראות את האחר.

ולגבי מסרים על השברונות של החיים, למוריסי יש אג'נדה פוליטית מובהקת בה הוא דובק להעביר אותה, בראיונות, בהופעות ואיפה לא. לפני שהמשיך הוא שאל את המעריצים: "השאלה השבוע היא מי יציל את צרפת? מי יציל את פריז? מי אתם חושבים?" ובהקשר למצב הרגיש הוא ביצע את "I'm Throwing My Arms Around Paris" מתוך האלבום "Years Of Refusal" שזכה ב-2009 להצלחה במצעד הבריטי והסקוטי ומזכיר עוד קצת מהימים של הסמית'ס.

אבל החוויה העיקרית במופעים של מוריסי, יותר מהמילים, המסרים, הלהיטים הגדולים שלו וההתפרקות על הסמית'ס, זה התקשורת שלו עם הקהל. כמעט בכל שיר, תוך כדי שהוא הולך מצד לצד, הוא לוחץ ידיים למעריצים ובקטעי מעבר הוא משתף בסיפורים שמובילים לרגעים בלתי צפויים בו גם הקהל משתתף. מוריסי שיתף את המעריצים שזו הקלה לגדול כמבוגר כמו שחלק מכם יודעים.

מעריץ מהשורה הראשונה מלמל משהו, מוריסי שמע וביקש שיגיד את זה שוב. המעריץ פירגן לו על כך על ההחלטות האישיות שהלך איתם ושהוא שמח בשבילו ומגיע לו הטוב ביותר. מוריסי מאוד התרגש, הודה לו והשיב: "אני לא יודע עכשיו מה להגיד".

קטע נוסף שהיה זה שמוריסי שיתף ב"האם אבדתם חבר?" מחה דמעה, ואמר כשהוא הקליט את השיר הבא, העולם ישן או מת והוסיף "כשאתה יושן אתה בעצם מת". מעריץ חסר סבלנות צעק "I'm Bored". מוריסי ישר קלט את זה ואמר לו: "כן?…אז מה אתה רוצה לעשות?" אותו מעריץ שהיה מופתע, לא דיבר ומוריסי השיב לו בחיוך עוקצני: "עכשיו אתה שקט. אנשים הם ממש ביישנים". ומשם המשיך לשיר יחסית חדש בשם "Knockabout World" מתוך האלבום "I Am Not a Dog on a Chain" (שיצא במרץ 2020) והמשיך במסורת שלו ללחוץ ידיים למעריצים הקרובים לבמה.

מתוך האלבום הזה, הוא ביצע את "Jim Jim Falls", שגם במקרה הזה, מילים עצמן הן יותר מהלחן, בו יש מסר נוקב על תופעת האובדנות ולמה אנשים לא מגשימים את ייעודם:

If you're gonna sing, then sing

Just don't talk about it

If you're gonna live, then live

Don't talk about it

מוריסי ביצע עוד חומר חדש והפעם זה "Notre-Dam", ששימש כטיזר מתוך האלבום החדש "Without Music The World Dies" שאמור לצאת בסוף שנת 2023. בהאזנה ראשונה, הלחן של השיר יושב טוב על האוזן במקצב אלטרנטיבי קליט ורגוע ונראה שזה יהיה חלק מהסט-ליסט בהמשך, במיוחד בשל האירועים האחרונים בצרפת. עוד שיר שמוריסי הפתיע יותר מאוחר מתוך אותו אלבום זה "The Night Pop Dropped" ואם לשפוט על שני השירים הללו, נראה שהאלבום החדש שיצא בחודשים הקרובים, יהיה סופר מעניין.

לפני שעבר לחלק הבא, מוריסי הלך מצד לצד ומעריצה ביקשה שיבצע שיר מסוים והוא השיב לה בהומור סרקסטי: "אני לא רוצה. אני שונא את השיר הזה! הוא יותר מדי ארוך". ואז הוא המשיך לשיר חדש ומקפיץ "Sure Enough The Telephone Rings", שהיה אמור לצאת באלבום "Bonfire Of Teenagers" ונגנז בעקבות פוליטיקה של חברות תקליטים.

השיר הבא הוא הבלדה "My Hurling Days Are Done", שמדבר על המורשת של מוריסי כאירי לאומי גאה מכיוון שאירלנד זה הבית של המשפחה שלו, ההיסטוריה שלו וכל מה שקשור אליו אישית. גם השיר הזה הוא יחסית חדש כשיצא לפני 3 שנים מהאלבום "I Am Not a Dog on a Chain".

אבל אחרי חומרים חדשים, מוריסי פינק את המעריצים הישראלים עם עוד טעם סמית'ס של פעם והפעם עם השיר "Half A Person". והפינוק הבא הגיע עם גלידת Sundae או יותר נכון, אחד הלהיטים הכי יפים שלו "Everyday Is Like Sunday" שעדיין מושמע בכל מקום בתחנות הרדיו בישראל והמעריצים בשוני הצטרפו למוריסי בכל מילה ומילה.

ואם כבר עטרה ליושנה, אז מוריסי לקח אותנו אל הסיקסטיז לנענע את הראש, עם השיר "The Loop", שהיה ה-B-Side של הלהיט "Sing Your Life"  מהאלבום האגדי "Kill Uncle" אחרי שסיים הוא אמר שוב בעברית "תודה!".

בקריאות "מוריסי, מוריסי", הנסיך הרעיף את אהבתו לקהל הישראלי, כשביצע עוד להיט מימי הסמית'ס "Please Let Me Get What I Want" והמעריצים התפרקו על הנוסטלגיה בכל שניה ושניה כי לפי מה שמוריסי אמר קצת לפני "כל הכבוד שהגעתם לסוף".

ואם כבר הסוף, אז כן, הביא לפה את אחד השירים הכי סוריאליסטיים שלו "Jack The Ripper" על הרוצח המפורסם ביותר בבריטניה במאה ה-19 והמילים מתארות שיח דמיוני בין הרוצח לאחת הקורבנות שלו.

לא רק שהמוזיקה הייתה מאוד אפלה, אלא הבמה כולה הייתה בתאורה אדומה מלאת עשן, שבקושי יכלו לראות את מוריסי, וברגעים האחרונים הוא שר על עכברושים עם עיניים אדומות (מטפורה לכל האדום שהיה) וירד מהבמה. השיר הזה הוא B-Side לסינגל של "Certain People I Know" מהאלבום הסולו ה-3 "Your Arsenal", וללא ספק זה היה רגע שנועד לזעזע את המעריצים לנקודת מחשבה על כמות הרוע שיש בעולם.

אחרי שהשאיר אותנו המומים כ-3 דקות, מוריסי חזר לבמה עם הלהקה, עם חולצת ג'יימס דין שכתוב עליה "Morrissey Israel" וביקש מאיתנו: "If you see cats on your way home, please feed them! If you see me on your way home, you don't need to feed me"

ולגרנד פינאלה, לאור אהבתו הרבה לקהל הישראלי, הוא הלך לפנק לפנק לפנק עם עוד מאסטרפיס של הסמית'ס והפעם זה "Sweet and Tender Hooligan". תוך כדי השיר הוא מסר עד כמה הוא אוהב את הקהל הישראלי וכמה הוא מודה לכולם. אח"כ הוא הוריד את המיקרופון והסטנד עד לחלק הכי תחתון וכשניגש למעריצים, השורות הראשונות הפכו למוש פיט של לחיצות ידיים, כשהמעריצים לא רצו לוותר על הרגע ולנסות לגעת באלילם בפעם האחרונה, עד למופע הבא מחרתיים ב-Expo בת"א או עד שיגיע פעם הבאה לארץ.

כמחוות פרידה, הוא הוריד את החולצה המיוזעת וזרק לכיוון הקהל וירד סופית מהבמה, כששאר חברי הלהקה מסיימים את הסשן ויורדים אחריו.

בסוף השיר, רואים בלופ סרטון אנימציה סוריאליסטי בו בחור יורה לעצמו כדור בראש והמוח שלו כאילו נשפך החוצה וזהו עוד מסר שנועד לזעזע אותנו עם חומר למחשבה למניעת תופעת האובדנות.

הופעה של מוריסי היא חוויה במובן שאתם לא יודעים מה הולך לקרות בכל רגע. הוא יבדר, יקפיץ, יכנס לכם לרגש, יגרום לכם לבכות וכן, גם יזעזע אתכם כדי שתבינו את המסר טוב טוב.

מבחינת הקהל הישראלי, כמה שיותר להיטי סמית'ס יותר טוב ונכון שמוריסי משנה מה ינגנו באותו ערב, אבל הוא כן דאג לפנק עם שירים מאותה תקופה שעדיין נחשבים למאסטרפיס, נתן טיזרים לאלבום החדש "Without Music The World Dies", שיצא בחודשים הקרובים והכי חשוב, הוא ביצע כמה מהשירים הגדולים שלו והלך אפילו גם על הנדירים שבהם.

למעריצי מוריסי הותיקים, המופע הזה היה כל מה שאפשר לבקש ולאלו שלא הכירו את הכל, קיבלו מוטיבציה וחומר למחשבה להשלים את מה שעדיין לא יצא להם לשמוע. לאיש שהולך עם האמת עם שירים שמדברים על כל מה שכואב בחיים (דכאונות, התמכרויות, אובדנות), להיטי האלטרנטיב הנצחיים ומסרים שנועדו לזעזע, מוריסי הפך לנסיך שמביא את הבשורה לכל אחד ואחת מכם, עם מוזיקה שנועדה להיות שם בשבילכם בכל רגע שאתם מרגישים לבד או במילים אחרות, מוריסי במובן הטוב של המילה הוא נסיך הגאות והשפל ולאלו שיראו אותו ביום שלישי הקרוב ב-4/7/23 בתל-אביב, יש מצב שגם לכם הוא ייתן חוויה מלאת הפתעות.

רגעים שנלכדו בסמארטפון