העיר משתנה, הזיכרונות נשארים
יש משהו סמלי בכך שענת עצמון בוחרת לחזור למוזיקה דווקא עכשיו. אחרי שנים של עשייה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, היא משחררת את "באותו הנתיב", שיר אישי שכתבה והלחינה מתוך הצעידות היומיומיות שלה ברחובות תל אביב. העיר שהייתה תפאורה לחלק מרגעיה הזכורים ביותר הפכה עם השנים לאתר בנייה מתמשך. גדרות, עבודות תשתית ומסלולים חדשים שינו את פניה. בתוך המציאות הזאת עצמון עוצרת להתבונן. היא אינה נלחמת בזמן. היא גם אינה מתרפקת עליו. היא פשוט הולכת ומספרת את מה שהיא רואה ואת מה שהיא זוכרת.
געגוע לעיר אחרת
כבר בשורות הפתיחה מסתתרת אמירה כפולה. "יום אחד תהיה רכבת שתחתה לי את העיר". לכאורה מדובר בתיאור פשוט של המציאות העירונית. בפועל מדובר בתזכורת לשנים הארוכות שבהן תל אביב חיה בתוך חפירות, מחסומים ושינויים בלתי פוסקים.
בין כבישים, רמזורים ושקיעות, עצמון מחפשת את העיר שהכירה. את הרחובות שבהם נדמה היה שהקצב אחר. את הימים שבהם היה קל יותר לעצור, להסתכל ולחלום. זה אינו שיר מחאה. זהו שיר געגוע. געגוע לעיר שהייתה תמימה יותר ולתקופה שבה גם החיים עצמם נראו פשוטים יותר.
צליל שמגיע ממקום רחוק
אחד המרכיבים הבולטים בשיר הוא מוטיב החליל החוזר לאורכו. הצליל הזה מעניק לשיר צבע יוצא דופן. הוא מזכיר מוזיקה עממית אירית ומכניס תחושת נדודים, מרחבים וגעגוע. הבחירה הזאת יוצרת חיבור מעניין בין הסביבה האורבנית של תל אביב לבין עולם רגשי שנמצא במקום אחר ובזמן אחר.
את ההפקה המוזיקלית יצר ליאם תורג'מן, בנה של ענת עצמון. שיתוף הפעולה ביניהם מעניק לשיר רובד נוסף. לצד הטקסט הבוגר והמתבונן של עצמון נשמעת הפקה עדינה ומדויקת שיודעת להבליט את הרגש בלי להשתלט עליו.
הזמן לא יכתיב
לב השיר נמצא בפזמון. "הזמן שעובר לא עוצר אבל לי לא יכתיב". זוהי אולי השורה שמגדירה את כל היצירה. עצמון מכירה בשנים שחלפו. היא אפילו מחייכת אליהן כשהיא שרה על הברך שכבר כואבת. אבל היא מסרבת להפוך את הגיל להגדרה. במקום להיכנע לזמן היא ממשיכה לנוע. ממשיכה ללכת. ממשיכה ליצור. דווקא מתוך הבגרות מגיעה תחושת החופש.
כשהטכנולוגיה משרתת את הזיכרון
גם הקליפ ממשיך את אותו רעיון. שימוש בכלי בינה מלאכותית יוצר עולם חזותי שנע בין מציאות לזיכרון. הרחובות המוכרים מקבלים מראה חלומי. הזמן מיטשטש. העבר וההווה נפגשים בתוך אותם פריימים.
הבחירה בטכנולוגיה החדשנית אינה מקרית. עצמון אינה מבקשת לברוח אל העבר. היא מביטה בו דרך הכלים של ההווה. כך הופך הקליפ להמשך טבעי של השיר עצמו.
באותו הנתיב
יש לא מעט שירים על תל אביב. יש גם לא מעט שירים על הזמן שחולף. "באותו הנתיב" מצליח לחבר בין השניים באופן טבעי ואנושי. ענת עצמון אינה מנסה להוכיח דבר. היא רק מספרת את הסיפור שלה. סיפור על עיר שמשתנה ללא הרף ועל אישה שממשיכה לצעוד בתוכה בקצב שלה. והיא עושה זאת בחן, בכנות ובמבט מפוכח שמצליח למצוא אור גם בתוך כל השינויים.
מילה
כך ענת עצמון עם יציאת השיר והקליפ – "לפני מלחמת אוקטובר הארורה, כתבתי והלחנתי שיר אותו הקלטתי בעיבודו והפקתו של ליאם תורג'מן (בני האהוב). את ההשראה קיבלתי מהצעידות היומיומיות שלי ברחובות ת"א והזמן שעובר ולא עוצר… בגלל המצב העדין והכואב בארצינו, עיכבתי את יציאתו של השיר כמה וכמה פעמים, שכן שיר שכזה תמיד מתאים ואף פעם לא מתאים, במציאות המורכבת שלנו. את הקליפ שמלווה את השיר יצר יחד ניסים פרין – שטמפר האלוף."
