לטעמי, בעולם התרבות ובמיוחד המופעים, מופע באופרה הוא בעצם שיאו של העניין, פסגת השאיפות האמנותיות, פרפורמנס שמתחיל אי שם למטה במועדוני השוליים הנחבאים בכוכים נסתרים בשולי דרום העיר העברית הגדולה, מטפסים אט אט למועדוני הרוק גדולים, אולמות והיכלים ועד למשכנה של האופרה. שם הכל מתכנס בעצם. בצמרת…
ואם אני נוגע באופרה, אני בכלל לא מתכוון או מתייחס לאופרות שנולדו ונכתבו מעבר לים ביבשת הישנה, אירופה. לא, כאלו אפשר לטעום אפילו בפארק הירקון באדיבות עיריית תל אביב יפו. אני מתייחס להפקות מקור ישראליות.
את הראשונה שכזו ראיתי לפני שנתיים, האופרה "אמהות" העוסקת בסיפוריהן של שש אמהות המוזכרות בספר בראשית בתנ"ך. אופרה עליה שקד במשך שש שנים המנצח והקומפוזיטור דוד זבה. זה היה דבר מופלא ולמעשה נגיעה בראשיתית בתולדות העם היהודי שחי כאן בחלקת הארץ הזו.
אמש, כמעט שנתיים לאחר מכן, חזרנו למשכן האופרה הישראלית כדי לחוות אופרה מקורית נוספת וחדשה, הפעם הנגיעה וההתמקדות היו בשלב נוסף בתולדות העם היהודי – דמותו של מי שהוכתר כחוזה המדינה – בנימין זאב הרצל, תיאודור בשבילכם ולהמשך הכתבה, וגם כטייטל האופרה, יליד המאה ה- 19 ואיש שחייו עברו סערות לא מעטות ולא קלות עד שישב וכתב את הספר "מדינת היהודים" והרומן "אלטנוילנד" שהפכו לנבואה אשר הגשימה את עצמה.
מעבר להיותו של תיאודור הרצל סמל לאומי הוא בעצם גם בן אנוש עם סיפור חיים עוד הרבה לפני נבואתו יוצא דופן עם הרבה תחנות בדרך שהובילו לעיצוב מחשבותיו. וכאן נכנסים כותב סיפור המחזה האופראי יונתן כנען יחד עם הבמאי עידו ריקלין ונמרוד דוד פפר, המנצח של תזמורת הסימפונית ראשון לציון המלווה את האופרה בביצוע חי למרגלות הבימה הגדולה.
אמש המה היכל האופרה הישראלית מקהל שהגיע או הוזמן לבכורה, שיא המוזמנים היה נשיא המדינה יצחק הרצוג אותו קיבל הקהל בקימה ומחיאות כפיים. אין ספק שהזמנת הנשיא לבכורה שכזו משתלבת היטב עם נשוא ונושא המופע האופראי ומחזק את חשיבותו.
האופרה עצמה מחולקת לשתי מערכות, כל אחת עם מספר תמונות (סה"כ עשר תמונות עלילה), תפאורה, מיצוב גיאוגרפי מרומז ועלילה עצמאית. את דמותו של תיאודור הרצל מגלמים שני זמרי בריטון – עודד רייך בדמותו של הרצל ואילו נועם היינץ בדמותו של תיאודור הצעיר יותר.
הכל מתחיל בשנת 1895 בפריז כאשר תיאודור הרצל כעיתונאי מאוסטריה מגיע לסקר את טקס ביזוי הדרגות של אלפרד דרייפוס, קצין צרפתי ממוצא יהודי שנאשם בריגול עבור הקיסרות הגרמנית ובגידה במולדת. ההמון שמתקהל מעבר לגדרות מתחם האקול מיליטר הפריזאי, קורא לעונש מוות, אצל תיאודור מתחילה התובנה כי מדובר באנטישמיות לשמה.
בהמשכה של האופרה אנחנו צופים אל תוך בית משפחת הרצל בפריז. אשתו של תיאודור, ז׳ולי חרדה מאווירת האלימות בעיר. הרצל מנסה לכתוב לעיתונו אודות ביזויו של דרייפוס. הוא יוצא מביתו, נסער, לשוטט ברחובות העיר.
בתמונה השלישית אנחנו חוזרים לאחור בזמן ובמקום, שנת 1881 בעיר וינה באוסטריה, תיאודור הרצל הצעיר התקבל ל״אלביה״ – אגודת סטודנטים לאומנות, תיאודור וידידו פאול הם היהודים הראשונים באגודה שחבריה לבושים בביגוד אוסטרי בצבע חום, מה שזרק אותי מיד במחשבה כמה עשרות שנים קדימה לתנועת הנוער ההיטלראית… השנים חוגגים בפאב על כוסות בירה עם חבריהם החדשים בעוד מלצרית אנטישמית שמה אותם ללעג אך הדבר לא פוגם בשמחתם.
ושוב מדלגים קדימה וחוזרים לפריז לסמטאות פיגאל שם סרסור מקומי משדל אותו לבקר אצל פרוצה צעירה, הרצל נחרד מהעובדה שהוא בשר ודם ובעל תשוקות, קטע זה הוא רמיזה לעובדה ההיסטורית לפיה הרצל קיים סטוץ עם פרוצה פריזאית שהדביקה אותו בעגבת ממנה לא החלים ואף הובילה למותו המוקדם יחסית בשל סיבוכים שונים.
בתמונה החמישית במערכה הראשונה אנחנו נוחתים בבית האופרה של וינה. הסטודנטים מתפעלים מיצירה של וגנר. תיאודור הצעיר חוזה לעצמו עתיד של מחזאי מהולל. פאול חש שהוא, כיהודי, יישאר לנצח נטע זר בתרבות האירופית. נושא היות היהודים נטע זר ביבשת אירופה מהדהד לעבר קהל הצופים באופרה…
לקראת סיומה של המערכה הראשונה האופרה מגיע לתמונת קליימקס אדירה כאשר תיאודור הבוגר מבקר בכנסיה בפריז. שם בהשראת דבריו של הכומר, ושירת המקהלה, הוא חוזה מהלך היסטורי – התנצרות המונית של כל יהודי העולם, בהנהגתו.
המערכה השנייה מתחילה עם חזרתו של הרצל הביתה וחשיפת התוכנית שהגה במוחו לאשתו ז׳ולי המגיבה בלעג וביטול.
בתמונה הבאה נוכחות שתי הדמויות של חוזה המדינה, הרצל ותיאודור. הרצל הבוגר נאבק עם דבריה הקשים של אשתו, תיאודור הצעיר נלחם בדו-קרב חרבות עם פאול – זהו טקס החניכה לקבלה לאגודת הסטודנטים. שני הקרבות, בשתי התקופות, מתנהלים במקביל. הרצל נכנע לאשתו ולייאוש. תיאודור מנצח את פאול ומתמלא באושר. הוא חש עצמו כל-יכול. הרצל, ממרחק השנים, מנבא לו התרסקות מהירה.
בתמונה הבאה במערכה השנייה אנחנו חוזרים ובאופן מוחשי ביותר לאנטישמיות הנוכחת באירופה, במהלך טקס אזכרה למלחין הגרמני ריכרד ווגנר (כל פעם ששמו מוזכר באופרה אני נזכר שעם כל הכבוד ליצירותיו, מעריציו הגדולים ביותר היו אנשי הוורמאכט הנאצי…), הרמן, מאגודת הסטודנטים, נושא נאום אנטישמי. תיאודור מבקש לפרוש בכבוד מהאגודה. פאול בוגד בידידו, ומציע לקבוע כי מעתה לא יקבלו יהודים ל״אלביה״. גם הוא, וגם תיאודור, מסולקים בבושת פנים. פאול מתאבד.
תמונת הסיום של האופרה, שעתיים אחרי תחילתה, נטו. שתי הדמויות, הרצל ותיאודור נואשים. בדואט דמיוני ביניהם, הם מחפשים מוצא מהמבוי הסתום. הרצל כמעט יוצא מדעתו, ואז מתמלא בחזון חדש נבואי למעשה – הקמת מדינה יהודית. בנקודה זו שאון אדיר של מחיאות כפיים וקריאות שמחה מצד הקהל באולם…
ידידיו ומכריו מנסים להניאו מהרעיון, אבל הרצל מתיישב לכתוב את הספר הגורלי שלו – ״מדינת היהודים״.
סוף.
תראו, מדובר בעלילה ארוכה, מפותלת, מרשימה ביותר, לא קלה לעיכול והכלה, ישנם רגעים של ירידת מתח לעומת כמה נקודות שיא וריגוש. תפאורה מדהימה ועשויה נכון, קירות ענקיים שמוסטים בקלילות בידי כמה מאנשי הקאסט תוך כדי העלילות, לצד השחקנים – זמרים ראשיים ועיקריים בעלילה מתלווה קאסט ענקי הכולל את חברי מקהלת האופרה הישראלית. המוזיקה המלווה את מהלכי העלילה מצליחה לרתק, ישנם את הרגעים הללו של קלאסיקה תזמורתית המותאמת לאופרה וישנם את הרגעים הללו היותר פופיים וקצביים שגרמו לי לזוע במושבי על פי הקצב (חס וחלילה אם הייתי קם לרקוד, נו…)
בקטנה – נקודה אחת שהפריעה לי במהלך האופרה אולם התגברתי עליה הייתה החיבור בין השירה האופראית לבין השפה העברית, החוסר בח' וע' ור' בהאזנה הראשונה הצריכו אותי להרים מעת לעת את מבטי לקריאת הכתוביות מעל הבמה.
בגדול – אהבתי כל רגע במופע האופראי הזה, העלילה, התפאורה, המשחק, השירה, השיאים וגם המורדות, אין ספק שגם ישראל יכולה להביא שיאים אמנותיים ותרבותיים שמחד עומדים ברמה שווה ליצירות מופת אופראיות מזה דורות ומנגד מרימה את גאוות היחידה של עמישראל במיוחד בימים אלו ובזמנים של קרע על רקע פוליטי בעם מחד והתאחדות אל מול אוייב משותף מדרום המבקש להשמידנו.
המלצה – בנוהל, אל תלכו, תרוצו! כאן כרטיסים.
