מוזיקה על המסך
כולל וידאו

עצבני, מהיר ופטיפון

הסיפור מאחורי אולפן ההקלטות פאסט מיוזיק ומועדון ההופעות הפטיפון, סרט הדוקו של עמית איצקר .

אמש צפיתי בהקרנת הסרט הדוקומנטרי שיצר וביים עמית איצקר, בוגר בית הספר מנשר במגמת הקולנוע, שחקן עצמאי ואחת הדמויות היותר מוכרות בקהל סביב סצנת המוזיקה האלטרנטיבית של תל אביב במאה העשרים ואחת – "עצבני ומהיר: הסיפור של פאסט מיוזיק והפטיפון" העוסק על פי שמו בהקמת לייבל התקליטים העצמאי שפעל בתל אביב בשלהי המאה שעברה ועד שנת 2007 כשלצידו נפתח מועדון הופעות קטן וצפוף בו התפתחה סצנת האינדי בראשיתה.

באופן אישי חלק גדול מהאירועים והתרחישים המתועדים במהלכו של הסרט עברו לידי או יותר נכון אני עברתי לידם ממרחק בטוח, בשלהי המאה שעברה החיבור שלי לעולם המוזיקה התבטא בעיקר בהאזנה לאותם אלבומים שאספתי בשנות השבעים, מה שקרוי הדינוזאורים, ולצידם מעקב צמוד ולא ותרני על עבודה כשוטר בשלל ההופעות של אמנים מעבר לים שהתקיימו בפארק הירקון וגני התערוכה.

את החיבור האישי שלי לסצנה העצמאית, האינדי התל אביבי האיזוטרי, מצאתי די מקביל לתקופה בה המתחם נשוא הסרט נפח את נשמתו, אני מצאתי את עצמי במה שניתן להגדירו ממשיך הדרך של סצנת האינדי התל אביבית – "הצימר" שפעל בשלהי העשור הראשון של המאה הנוכחית בתוך חנות מעופשת ברחוב הגדוד העברי בדרומה של תל אביב.

ההכרות שהחלה עם הופעה של צ'ארלי מגירה ולהקתו בה נטלה חלק אז מיכל קאהן כמוזיקאית יוצרת, גיטריסטית ובמיוחד מתופפת פרועה, את ההקשר והחיבור עם הפטיפון הבנתי תוך כדי הצפייה בסרט בו זיהיתי דמויות, פנים ולהקות שזכיתי לגלות ולחוות בזמנים בהם נכחתי בצימר על גלגוליו השונים, ולא רק, גם במועדונים המקבילים כמועדון המחוגה, הקומפורט, לבונטין 7 ועד האוזן בר שנפתח מאוחר יותר והיה בשיאו כאכסניה לסצנת האינדי בימי מחאת האוהלים של תחילת העשור הנוכחי במיוחד בליין ההופעות "לכלוך באוזן" שאצר שדרן רדיו קולה קמפוס לאון פלדמן.

הסיפור מאחורי פאסט מיוזיק והפטיפון הוא סיפורם של אמיר שור, מוזיקאי ויזם ועמיר "ג'נגו" רוסיאנו, נגן הבס בהרכב "תערובת אסקוט", אשר החליטו להקים חברת תקליטים עצמאית שתתמקד במתן חדר חזרות, אולפן הקלטות והדפסת תקליטים למוזיקאים שבחרו להתנתק מחברות בעלות שיקולים מסחריים. הסיפור הולך ותופס תאוצה כאשר יחד עם הנשים בחייהם הם פותחים בצמוד לקומפלקס המוזיקלי ששכן בבניין תעשיה זעירה ברחוב יצחק שדה בדרומה של תל אביב, מועדון הופעות על שטח שאינו גדול יותר מחנות סטנדרטית, מועדון שהפך לבימת הבית לעשרות בני נוער ששאפו להיות מוזיקאים שלא הולכים בתלם וחולמים על דרך עצמאית. אפשר לומר כי הפאסט מיוזיק והפטיפון הגשימו את החלומות לאותם צעירים שחלק ניכר מהם פרץ את הדרך הלאה.

את הרוב המכריע מ"הנתינים" של הפטיפון פגשתי באותם מועדוני שוליים בהם התחלתי לבקר. חלק גדול מהשמות המוזכרים בסרט מתועדים בהמשך במסגרת הבלוג.

עד כאן אני והעובדה שמעולם לא נכחתי בפטיפון.

 

הסרט שיצר ובייים עמית איצקר הוא לא סתם עוד סרט דוקומנטרי העוסק בעולם המוזיקה העצמאית, כאלו שמשעממים אחרי עשר דקות בשל בליל בלתי רציף של דיבורים וברבורים. אצל עמית איצקר הסרט מנגיש לצופה סיפור שלם על חלומות שנחלמו, הוגשמו ובשלב מסויים דעכו והתמסמסו עם שיני הזמן.

הוא מצליח בשילוב מצויין של קטעי סרטים נדירים באיכויות ביתיות מיושנות לצד ראיונות בני זמננו עם הדמויות שחיו, יצרו והיוו את האוכלוסיה של הפטיפון והלייב פאסט מיוזיק להחיות את סיפורו של המקום והקונספט עד למידה של פיקנטריה לצד תיעוד חשוב ביותר. הסרט שאורכו כמעט שעתיים תמימות מביא את הסיפור באופן הכי נכון, ראוי ומסקרן עם קו עלילה הצומח לאיטו ומוסיף נדבך על גבי נדבך כשאתה למד עובדות בציר הזמן ואט אט מקבל את התמונה המלאה של הסיפור.

אהבתי כל רגע בסרט, נהניתי לראות את הדמויות שהכרתי ברגע שאחרי העלילה, חשתי כי אני מצוי באותה חוויה למרות שמעולם לא הייתי שם בזמן אמיתי.

הסרט ממשיך לרוץ בהקרנות בסינמטק בתל אביב, להקרנות הבאות לחצו כאן.

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: