גם השנה סימנו את הערב האחרון של פסטיבל הג'אז הבינלאומי במוזיאון ישראל בירושלים, מניסיון העבר ערב שכזה תמיד יהיה יותר עשיר ומגוון, גם האירועים יזרמו יותר חלק עם צוות משופשף…
מה שטוב בירושלים היושבת מעל ההר ורחוקה מקו החוף של הים התיכון בחודשי הקיץ הנה העובדה שהאוויר יותר צלול, הרוח באמת מנשבת והלחות מעטה, כך שליתר זהירות נתלה קפוצ'ון על תיק ציוד הצילום שסחבתי עמי בין הספוטים השונים בגן רחב הידיים של המוזיאון.
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מההופעות
הפעם הגעתי עם פחות לחץ שלא אפסיד משהו כי כבר בבית החלטתי במה אתמקד, המופע הראשון שרציתי לחוות החל בשעה שמונה, בספוט שכונה בפי מפיקי הפסטיבל בימת קראון, בפתח הקומה הראשית של המוזיאון (סמוך ללובי עם פסלו של הילד האפריקאי נטול הבגדים…) נצבו שורות שורות של מושבי עץ מתקפלים עליהם כבר ישבו מאות צופים.
אנדלוסיה וגנאווה
על הבמה כבר היו מוכנים לנגן מתן כספי בכלי הקשה, שרון "שאשא" מנצור בקלידים ויהונתן גיטלמן בתופים אשר ליוו את ללה תמר (תמר בלוך) המתמחה בצלילים צפון אפריקאים ואנדלוסים עם נגיעות של ביט אלקטרוני שאירחה את סמיר לנגוס המוזיקאי מאגאדיר השר במרוקאית ומנגן על גבי גימברי וסינטיר (בס בעל שלושה מיתרים) מוזיקת גנאווה ואת החצוצרן עידו גור. לסמיר יש חיבור עם מוזיקאי ג'אז ישראלים כעומר אביטל ואיתמר בורוכוב ואף הקליט את "מימונה", טרק פיוז'ן מקפיץ הנע בין גנאווה למוזיקה יהודית מרוקאית. החיבור הה ממשיך גם במופע הנוכחי, המחבר שורשי מרוקו וסהרה לעולם הג'אז המקומי.
במהלך המופע המשותף שכלל שירה ונגינה בסגנון הגנאווה האפריקאי, מעין שאנט רפטטיבי עשיר בגרוב שלוקח אותך להניע את הגוף, נטלה תמר אף היא גימברי כשהיא מספרת שלא מזמן למדה לנגן עליו, המוזיקה הזו רק משתמשת בסאונד המרוקאי כבסיס, בשכבות היותר גבוהות מדובר בתכלס בטריפ אמיתי שהופך את הרגע לטראנס פסיכאדלי.
כל הג'אז הזה
עם פתיחה שכזו במוזיקת עולם מהפנטת היינו פנויים לצלול אל ג'אז קלאסי כאשר מצידה השני של הרחבה מול המדרגות היורדות על הגן הענקי ניצבה בימת הנגוצ'י, שם המתין לנו מופע השקת האלבום האחרון של החצוצרן אבישי כהן שהוא גם המנהל המוזיקלי של הפסטיבל בשנים האחרונות.
האלבום החדש של אבישי כהן – Naked Truth, הוא סוג של מדיטציה מוזיקלית בה חוברים יחדיו הנגנים שמהווים את רביעיית אבישי כהן – יונתן אבישי על הפסנתר, בר מורי על הקונטרבס וזיו רביץ על התופים..
מבחינת אבישי מדובר בעצם בסוויטה בת תשעה פרקים שחופנת בחובה אלתור. בשעה תשע בערב כאשר אל מול הקהל מתחילות לנשוב הרוחות הירושלמיות מעל צלע ההר ההופכות את העשן הסינטטי של מכונות הבמה לתפאורה מערפלת חושים הגישו הארבעה מעין מסע הפלגה בים מעורפל ומסתורי עם נגיעות מכחול של החצוצרה המתערסלת מעל ובתוך כלי הנגינה שמקבלים את הכבוד הראוי להם ברגעי אלתור. לא הייתי קורא למופע הזה ג'אז קלאסי כמו מופע סטנדרטים אלא מסע חושים החוצה את חוקי הטבע.
גרוב איז אין מי הארט
מכיוון שעשרים דקות מתחילת המופע החל במקביל גם מופע השקת אלבומו של המתופף המוכשר והמאוד עסוק אמיר ברסלר בלייבל Raw Tapes, קיצרתי את שהותי אל מול מופע החצוצרה ודהרתי אל בניין המוזיאון עד סופם של האולמות כדי להספיק ולחוות כמה רגעים עם ההרכב שכלל לצידו של ברסלר על התופים את רוני עיברין בכלי הקשה, גלעד אברו על הקונרטבס וגרשון וייספירר על החצוצרה והעוד.
האלבום שלשמו התכנסנו כעת – House Of Arches הוא למעשה אלבום הבכורה של אמיר ברסלר הכולל שש רצועות מוזיקליות אשר נעות על מצע של גרוב ומקצבים פוליתרמיים. האלבום של ברסלר נולד במהלך ימי מגיפת הקורונה אותם הוא ניצל כדי להסתגר באולם קהילתי באחד מהמושבים הקרוי "בית הקשתות" בצפון וליצור סשנים לצד אמנים נוספים שהגיעו במיוחד למושב ביניהם רביד כחלני, ריג'ויסר, גלעד אברו וספי ציסלינג. בסשנים חיים וחד פעמיים מלאי התלהבות ותשוקה נוצרו רצועות המוזיקה הללו שהוטמעו לאלבום ראשון.
בחלל המוזיאון שנקרא הווה מתמשך ישבו ארבעת הנגנים והגישו לקהל את התוצרים של האלבום כאשר עליהם נוספות שכבות אלתור מגוונות שלוקחות את פרצי היצירה למחוזות מרתקים.
אנא ימני
לקראת השעה עשר אנחנו חוזרים שוב אל בימת הקראון כדי לחוות את המופע הנועל את הפסטיבל, המופע של אל קאת הלו הוא אייל וואהב, מי שפרץ לפני שלוש שנים לתודעה עם מנגינות מהקלאסיקה של הפיוט התימני כשהוא מנגן על גבי כלי נגינה אקוסטיים ייחודיים שאייל בנה בעצמו מחפצי ג'אנק וגרוטאות שאסף, בהשראת כלי מיתר וקשת המסורתיים בארצות ערב וצפון אפריקה.
אלבומו הראשון של אל קאת – "סעדיה ג'פרסון" שכלל עיבודים וביצועים מרתקים לשלל שירים מעורר סקרנות רבה.
אלבומו השני של אל קאת – "עלבת עלוואי אופוס 99", שכל כולו מוקדש לזמר התימני המנוח, פייסל עלאווי, יצא בתחילת השנה וסימן למעשה את פריצתו הגדולה של ההרכב אל זירת המוזיקה הבינלאומית.
את היצירה של אל קאת מלווה תמיכה של "האגודה לטיפוח חברה ותרבות" העוסקת בקידום התרבות של בני תימן. הבחירה של אוצרי הפסטיבל באל קאת להתארח בפסטיבל כמופע החותם מסמנת אותו גם בעיני הקהילייה המקומית וגם בפני העולם הרחב כיוצר מסקרן ומרתק המצליח להביא פרשנות חדשנית אך משמרת לתרבות עתיקה שיש האומרים נולדה עוד בבית המקדש בשירת הלוויים..
כאמור, המופע נפתח עם סט של מספר מיצירותיו של אל קאת המלווה עצמו בכלי נגינה מקוריים ולצידו חבורת נגנים הכוללת את מתן כספי ולוטן יעי בתופים וכלי הקשה (ביניהם תופי תימן קלאסים מפחי זיתים…) גלאור יפת בקלידים, איתמר בן יקיר בחצוצרה וגלעד לוין בגיטרת בס.
את חלקו השני של המופע הוביל ציון גולן הנחשב בעיני מביני עניין כמלך של הזמר התימני המשמר את השפה, ההגייה הנכונה והשירה המסורתית לצד המקצב התימני המסתמך בעיקרו על תיפוף אצבעות. בפתיחת הופעתו של ציון גולן הצטרף לחבורה שעל הבמה המנהל המוזיקלי של הפסטיבל שרק לפני רגעים ספורים סיים את מופע השקת אלבומו – אבישי כהן שנתן את העיטור המוזיקלי בחצוצרה לקטע הקרוי "שימני ראש", פיוט תימני עתיק ממחוז שרעב המבוצע על פי לחן ממקור יהדות בבל ועוסק בנס הצלת היהודים בימי מרדכי היהודי והמן הרשע בבחינת זכות אבות שמורה עמנו.
כשאבישי ירד מהבמה המשיך ציון בשיר "אלאמן" הלקוח מתוך אלבומו של ציון "פלח הרימון" שיצא בשנת 1997 ובתוכו מילים מהפיוט היהודי
אין ספק שציון גולן כובש לבבות ומרקיד נשמות, הוא שר ובקהל כבר מתארגנים להם מעגלי ריקוד בצעד תימני, אכן דרך מצויינת לחתום את הפסטיבל בהילולה קטנה של שמחה שירה ומחולות.
וכן, גם להיטו האחרון של ציון – "אנא ימני" וכמובן השיר- "אבא שמעון" המיתולוגי של ציון לא נעדרו מהליין אפ לשמחת הקהל, למרות שהפעם הביצוע היה על בסיס אורגן ולא גיטרה.
