עשר שנים חלפו מאז מותו של דיוויד בואי, ועדיין קשה לדבר עליו בזמן עבר. בינואר הקרוב יציין סינמטק תל אביב עשור להסתלקותו של אחד האמנים המשפיעים והחמקמקים שפעלו על קו התפר שבין מוזיקה, קולנוע ותרבות פופ, במסגרת סדרת הקרנות מיוחדת שתתקיים בין התאריכים 14.1.2026 עד 17.1.2026.
דיוויד בואי היה אמן שחי בתנועה מתמדת. יוצר שסרב להתמסר לזהות אחת ובנה את יצירתו כרצף של גלגולים, דמויות וקולות, מזיגי סטארדסט ועד השנים המאוחרות והאינטימיות יותר. הוא שילב פופ ורוק עם אוונגרד, תיאטרון ואמנות פלסטית, והפך את השיר, הבמה והדימוי החזותי ליחידה אחת של סיפור וזהות. היצירה שלו לא ביקשה רק ללוות תקופה אלא להגדיר אותה מחדש, תוך חיפוש מתמיד אחר חופש, זרות ויופי לא צפוי.
בואי, שנע לאורך הקריירה בין זהויות, דמויות וגלגולים אמנותיים, לא הסתפק במהפכות מוזיקליות. הוא הביא אל המסך נוכחות יוצאת דופן, כזו שנשענה על האנדרוגיניות, הזרות והכריזמה הטבעית שלו, והפכה כל תפקיד לחלק מהמיתולוגיה הפרטית שבנה סביב עצמו. הבחירה של הסינמטק להתמקד בהופעותיו הקולנועיות מדגישה עד כמה הקולנוע היה עבור בואי מרחב ביטוי משלים ולא פחות מהותי מהבמה והאולפן.
במסגרת המחווה יוקרנו ארבעה סרטים מרכזיים. הדרמה חג שמח מיסטר לורנס של נגיסה אושימה, שבה גילם בואי שבוי מלחמה במחנה יפני במלחמת העולם השנייה והציג משחק טעון ורב שכבות. הסרט התיעודי Moonage Daydream של ברט מורגן, מסע קולנועי חוויתי ועמוס חומרים נדירים, שמשרטט את חזונו האמנותי של בואי מבפנים, ללא קריינות וללא פרשנות חיצונית. לצדם יוקרן המבוך, פנטזיה מוזיקלית שהפכה עם השנים לסרט פולחן, כולל מפגש מיוחד לאחר ההקרנה, וכן האיש שנפל מכוכב אחר של ניקולס רוג, קלאסיקת מדע בדיוני שבה הליהוק של בואי נראה כמעט בלתי נמנע, חייזר זר לעולם שמתקשה להתאים את עצמו לכדור הארץ.
הבחירה לחזור אל הסרטים הללו אינה רק מחווה נוסטלגית. היא מדגישה את האופן שבו בואי הקדים את זמנו גם כשחקן, והביא אל הקולנוע דמות שמסרבת להישאר במסגרת אחת, בדיוק כפי שעשה במוזיקה. עשור אחרי מותו, נדמה שהיצירה שלו ממשיכה לדבר בהווה, אולי אפילו ביתר חדות.
פרטים מלאים ולוח הקרנות באתר סינמטק תל אביב.
