מחזות זמר בתאטרון
כולל וידאו

האינסטינקט הבסיסי לוקה בחסר

מופע מוזיקלי בעקבות עדויות של חיילות ששירתו בשטחים עלה בבית לתרבות ישראלית – צוותא, היינו שם, אורחים- צופים בערב פלקטי ודי הזוי...

במסגרת החשק לבחון ולחוות את עולם הבמה והתיאטרון בפן המוזיקלי גם מהזווית של סצנת הפרינג' ולא דווקא בתיאטרון הרפרטוארי המסחרי אני נוגע מעת לעת במופעי פינה במוסדות הנותנים במה להרפתקאות תרבות השונות מהמיינסטרים.

כך הגענו אמש למועדון צוותא, אולם לולה, כדי לחוות את "אינסטינקט בסיסי" – מופע מוזיקלי בעקבות עדויות של חיילות ששירתו בשטחים. אירוע תיאטרלי המוגדר בידי היוצרות כמופע מוסיקלי נשי, סאטירי ופרוע, שלוש חיילות בצבא הוורוד מדברות, שרות ומארחות בליבן עדויות של חיילות ששירתו בשטחים.

במשך קצת יותר משעה מעל במה המעוטרת בשלושה דימויי צמחי צבר מעוטרים במנורות לד זעירות, שלושה כסאות בר, פסנתר חשמלי, גיטרה אקוסטית וסקסופון, נצבו שלוש שחקניות – ענת דרימר, יעל טל (שגם כתבה וביימה), נעמה רדלר (שגם טיפלה בנגינה ובשירה) והגישו לקהל (שברובו נמנה על תלמידי בתי ספר תיכוניים) טקסטים שלא נגמרים תוך גילום דמויות של שלוש חיילות הלובשות מדים בצבע ורוד (??!!) שהולכות אל מחוזות הסאטירה והסאב טקסט…

המופע זרם, לעתים די מהר, הקהל שיתף פעולה בפרצי צחוק (לעתים בקטע לא מובן, מה אני סתום?…) ואפילו בריקודי סלואו תוך כדי…

ניסיתי לקחת את החוויה ללא משקעים מוקדמים ולנסות להבין את הפואנטה, תכלס, לא הייתה כזו, הדמויות היו מאוד מאוד חסרות עומק ומימד, העלילה לקתה בחסר, היכן סיפור העלילה בעצם? לא היה כזה, נרטיב? אפילו לו במרומז, השחקניות עצמן מוכשרות ומיטיבות לגלם את הדמויות שלהן ללא תחושת דקלום מאולצת, אך עדיין היה זה יותר כדף 4A מאשר מחזה עם יותר משני מימדים. הקשר היחידי במחזה לשמו היה באקט שיכול הרגליים (במכנסיים ולא בחצאית…) של השחקניות באחד מרגעי המחזה כשהן יושבות על הסטוליז, מחווה פיזיולוגית קטנה לרגע ההיסטורי של שרון סטון בסרט המפורסם. הערב היה יותר נסיון של השחקניות לספר לקהל סיפורים שכביכול אינם קשורים למסגרת תיאטרלית מוגדרת, מעין דו שיח חד צדדי אל מול הצופים.

אינסטינקט בסיסי, צילום יובל אראל
אינסטינקט בסיסי, צילום יובל אראל
אינסטינקט בסיסי, צילום יובל אראל
אינסטינקט בסיסי, צילום יובל אראל
אינסטינקט בסיסי, צילום יובל אראל
אינסטינקט בסיסי, צילום יובל אראל

אם לא היו אלו שחקניות בעלות כישרון הייתי אומר שמדובר למעשה במסכת בית ספרית ולא בתיאטרון. יותר מאוחר בערב, אחרי שחזרתי לביתי עיינתי בחוברת שחולקה בכניסה למופע, חוברת שכללה עדויות של חיילות ששירתו בשטחים על מעשי עוולה והתעללות שבצעו כנגד האוכלוסייה המקומית, בקטע של כובש ונכבש, עדויות שלא ממש באו לידי ביטוי במחזה, לפחות לא במינון ובעוצמה בה הן הוצגו בחוברת. תפסה את עיני שורה אחת שהודפסה בחוברת – "עם פילטר או בלי פילטר תיאטרון יכול להיות מאוד משעמם, צריך לדעת לספר את זה." המשפט הזה היה מאוד קרוב לתחושה שלי בעקבות הערב.

ומוזיקה? למרות הנוכחות של כלי הנגינה, גם היא וגם השירה שלוותה היו מאוד שוליות במחזה…

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: