פס קול שבועי

שני מאיו – זמן להתעורר

המוזיקאית שני מאיו משיקה אלבום חדש – "זמן להתעורר", מדובר בחוויה אמיתית, האזינו.

תשמעו, את שני מאיו, זמרת ומוזיקאית יוצרת, כותבת, מלחינה ומורה לפיתוח קול, אני מכיר כבר זמן רב. בשנת 2013 פגשתי בה לראשונה כאשר הופיעה באוזן בר עם שירים שהפכו בהמשך לאלבום הבכורה שלה. כתבתי עליה אז את המשפט הבא – " שני היא רוקרית אמיתית". בשנת 2019 היא השיקה אלבום שני, בתצורת EP, הכולל חמישה שירים בלבד.

השבוע השיקה שני את האלבום השלישי שלה – "זמן להתעורר". האזנתי לו בשעות הבוקר במהלך נהיגה, חלונות סגורים, מזגן. אחרי שעצרתי נותרתי ברכב עד שהשירים יתמו.

תראו, מדובר בחוויה אמנותית מסוג אחר, הסוג האיכותי יותר. לא רק שהטקסטים עשירים, נכונים, מרתקים ולוקחים אותך למעין מסע תודעתי המקביל לקריאת ספר טוב. הם חושפים צפונות לב של היוצרת, הופכים אותך לשותף\ה בחוויה הנחשפת. הצלילים וההפקה המוזיקלית העשירה, האיכותית, המדוייקת, החכמה, מביאים את הפן הנוסף הבלתי נפרד מתוך החוויה כמאזין. הם יוצרים מסע משלהם שראוי להקשיב לכל תו וצליל ממנו. מזכירים לי את החוויה הראשונית כנער בהאזנה לאלבומי פרוג דוגמת פינק פלויד, קינג קרימזון או ג'נטל ג'יאנט, נחשף לראשונה לעושר צלילים מדוייק ומגובש.

אנסה להסביר בצורה מופשטת יותר – נאמר שאתם.ן צופים בסרט הרפתקאות בקולנוע או בסלון הביתי, ולפתע יד עלומה מושכת אתכם אל תוך המסך או המרקע והנה אתם בתוך העלילה, לאו דווקא כשותפים פעילים, אך עדים להתרחשות ממרחק אפס, שומעים, חשים, אפופים בכל הנעשה. כזו חוויה.

לא אנסה להתמקד בשיר אחד או שניים, למרות שיש לי הרבה מה לומר על מה שחוויתי וחשתי במהלך האזנה, אני לא רוצה לפגום לכם.ן בחוויה האישית והראשונית. קחו אותה באופן עצמאי, אמצו רק את ההמלצה – להאזין לבד, ללא הפרעות צד, לארגן זמן, לשחרר מכל דבר שעשוי להסיח את הדעת, להתמקד ולהישאב למילים ולצלילים.

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: