פס קול שבועי
כולל וידאו

הצלילים של מאיה בלזיצמן

בתוך פחות מחודש משיקה מאיה בלזיצמן שני אלבומים חדשים, הראשון ביחד עם בן זוגה מתן אפרת - Indoors והשני אלבום סולו – Reflections, האזנה.

לא פשוט להביא כלי נגינה שבמקורו צליליו נוגים, נמוכים וכל כולו עצב והגות קודרת לכדי יצירה של מוזיקה מגוונת עם קשת רחבה של מצבי רוח, מאיה בלזיצמן עושה זאת כבר שנים רבות, למעשה מאז גיל 7 עת החלה את לימודיה על הצ'לו בקונסרבטוריון בתל אביב, המשיכה בבית הספר לאמנויות ולאחריו בתלמה ילין ואף את שירותה הצבאי העבירה כחלק מרביעיית כלי מיתר.

באופן אישי אני עוקב אחר יצירותיה ונגינתה של מאיה בלזיצמן שנים רבות, לראשונה לפני עשור בעקבות מופע בתיאטרון תמונע ובהמשך כנגנית צ'לו לצד אמנים וזמרים מוכרים רבים, במיוחד בלט הפרויקט המשותף של מאיה בלזיצמן עם נינט טייב – "צוללות" אשר עלה רק במועדונים קטנים באווירה מאוד אינטימית וקסומה.

בתקופה האחרונה, ימי המגיפה, מאיה בלזיצמן לא ישבה מחוסרת תעסוקה, מסתבר שהיא עבדה על יצירות רבות ובחודש האחרון היא השיקה שני אלבומים חדשים שאת יצירותיהם היא כתבה ונגנה במהלך הסגרים למיניהם…

פרסומת

Indoors

האלבום הראשון הוא שיתוף פעולה מצויין עם בן זוגה בחיים מתן אפרת, שיתוף פעולה שכבר התקיים בעבר בתחום היצירה במספר אלבומים משותפים. באלבום הנוכחי – Indoors לקחו מאיה ומתן אסופת שירים בעברית ובאנגלית אותם נהגו לבצע לעצמם בלילות הסגר הראשון בחדר השינה בביתם שהוסב לאולפן, המטרה הייתה ריפוי הנפש בעיסוק בתקופה הקשה, את הנגינה והשירה הם תיעדו ושידרו בפייסבוק לייב. כך שלמעשה כל שיר הוקלט בטייק אחד אל מול עיני הגולשים שצפו בהם, התגר שעמד בפניהם היה לנגן מבלי שבתם הפעוטה שישנה בחדר הסמוך תשמע את הצלילים, כך האלבום הוקלט למעשה תוך שימוש בכלי נגינה דיגיטלים, כלי הקשה אלקטרוניים וצ'לו חשמלי כשכל הצלילים נותרים במיקסר ולא יוצאים באמת אל חלל האוויר. אחרי מספר לילות הבינו מאיה ומתן שבעצם יש להם כעת אלבום חדש, אל הקטעים המוכרים שלמעשה יצרו מהם גרסאות מחווה עם אינטרפטציה אישית הם הוסיפו יצירה אינסטרומנטלית אישית וחתמו אלבום שנולד בין קירות הבית – Indoors. תמצאו כאן ביצועים איכותיים, כמו שמאיה יודעת ליצור ולבצע, של שירה ונגינה לקלאסיקות של הפזמונאות הארץ ישראלית הישנה והטובה לצד חומרים גלובלים.

כך מאיה על האלבום מיד עם צאתו לאור – "היום יצא לנו אלבום חדש לעולם… האמת, לא תכננו להקליט אלבום. בטח שלא להוציא אלבום בתקופה הזאת. אבל קרה איזה קסם שלא יכלנו להתעלם ממנו. והאלבום הזה בחוץ בעיקר בזכותכם! והנה הסיפור של יצירת האלבום: במהלך חודש אפריל, עמוק בימי הסגר, ישבנו בביתנו שביפו עם רוני, ילדתנו בת השנה. התקופה המאתגרת הזאת הציבה בפנינו שאלות רבות ותהיות לגבי איך ייראה העתיד אך גם הבהירה לנו שאנחנו חייבים לעשות מוזיקה. בכל דרך שהיא. לעצמנו בעיקר. לנפש שלנו. בכל ערב אחרי שרוני הייתה נרדמת, היינו נכנסים לחדר הקטן (שהיה חדר השינה שלה אך הוסב לאולפן בימי הסגר) וניגנו לעצמנו שירים שאנחנו אוהבים, שירים שעושים לנו טוב על הלב. תיעדנו את עצמנו מנגנים את השירים בלייב והעלנו את השירים לרשת. ניגנו על כלים אלקטרוניים לרוב (כדי שרוני לא תתעורר) ועקב כך, למעשה מבלי שהתכוונו נוסף ליצירתנו סאונד חדש הבנוי מצ'לו חשמלי ותופים וכלי הקשה אלקטרוניים…" 

פרסומת

כמה מהקטעים שהוקלטו ושודרו בלייב מחדר השנה

 

Reflections

האלבום השני – Reflections הוא האלבום האינסטרומנטלי הראשון של מאיה בלזיצמן. גם אלבום זה נוצר מתוך ישיבה ממושכת בין קירות הבית ונגינה מאולתרת על פי הרגש והתחושה שהובילה ליצירת שמונה קטעי סולו של נגינת צ'לו בלבד ללא כלים נוספים. הפעם שתפה מאיה פעולה עם המוזיקאים אורי וינוקור ואילן פוסט וחברת Artlist העוסקת בהפצת מוזיקה עבור קולנוענים לפסי קול על גבי המסך.

כך מאיה על האלבום מיד עם צאתו – "תודה גדולה ל Artlist ובמיוחד לאורי וינוקור על שיתוף פעולה מהחלומות שבזכותם האלבום הזה קיים! שתהיה שנה טובה באמת, מלאה בחמלה ואנושיות. שנהיה טובים אחד לשני ושנצליח לשמור על שפיותנו ובריאותנו. שתהיה שנה מלאה בתרבות ובמלא אהבה. ובנימה אישית, תודה לכל מי שעזר לנו בתקופה המשוגעת הזאת, הזמין אותנו לביתו ודאג לנו כדי שנוכל להמשיך ולעשות את מה שאנחנו עושים. אין לנו מספיק מילים כדי להודות לכם ולכל מאות האנשים שבאו לשמוע אותנו ונתנו לנו חמצן להמשיך ולהתקיים וליצור עוד ועוד…"

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: