כל הדיווחים בצל המלחמה מרוכזים במדור החדשות

פס קול שבועי

התש"פ – סיכומשנה

שנה לא משהו, בכלל, אבל היו כמה דברים שווים, אלבומים, ציוני דרך.

האמת שממש אין באוויר תחושה של רצון לעשות מעשה ולסכם, בינינו לבין עצמנו ולבטח גם אצלכם\ן היינו מעדיפים שהשנה הזו לא הייתה קיימת כלל. אבל עדיין היו רגעים של נורמליות וקצת שגרה וגם בעיתות הכי מטורפות ודפוקות, אמנים הם אמנים ויצרו כאן, פחות, אבל עדיין.

במטרה לחפש את אלו הראויים לטפיחת השכם החברית ו\או פסלון וירטואלי של כבוד והערכה נברתי בארכיון של האתר לאורכה של שנת תש"פ. הקוים המנחים כמובן הם השפה העברית כי עסקינן בציון שנה יהודית והיותו של כל אלבום בבחינת יצירה של העומד בראשו.

באוקטובר פגשנו את אלבומו של גיל ויין "אל תשאלי", בו עבר ויין מסטטוס של כותב, מפיק ומעבד לאדם שעומד בקדמת הבמה ומבצע את יצירותיו, כך הבעתי את דעתי על כך – "גיל ויין מציג באלבומו תעודת בגרות מוזיקלית של יוצר פופ איכותי, ניתן לומר בבטחה כי גיל ויין נחשב כיום באופן ברור כאחד היוצרים המבטיחים כיוצר המגיש לזמריו מגש מלא עם תמלילים, מנגינות והפקה מוזיקלית, לא דבר הברור מאליו בשדות הפופ העכשווי."

באותו חודש פגשנו גם את גל טבת, הבן של ליאור, זה מקונסולות הסאונד ולאחרונה לצערו אחד מהדמויות המובילות במאבק אנשי תעשיית המופעים אל מול הממסד. גל, מוזיקאי יוצר השיק את אלבום הבכורה שלו – "שיר שמח", עליו כתבתי את המילים הבאות – "השירים של גל טבת הם סיפורים קטנים, מרתקים, מעניינים ודי מעלים חיוך באשר לתובנות שהוא מטמין בין השורות, אמנם גל הוא בחור מאוד צעיר, אך מאחוריו תיק תיק – כבנו של טכנאי הסאונד ליאור טבת הוא ספג את האווירה של עולם המוזיקה מגיל צעיר מאוד, כבר בגיל 10 החל לכתוב שירים וכאשר התגייס ושירת בלהקה צבאית הבין שהוא גם צריך לבצע אותם, כך הכי טוב."

בנובמבר פגשנו את אלבומו של אלון אולארצ'יק "אחת כזאת", עליו חוויתי את דעתי – "שיריו של אולארצ'יק באים מתוך חוכמת חיים, מאדם שכבר ראה, שמע והתנסה, מציג זווית ראייה שלא תמיד פופולארית בימינו, זה לא אלבום של אהבה ומוצי פוצי, זה אלבום של אדם בוגר, בשל, מנוסה, שאצלו מילה היא עניין בעל משמעות אמיתית ולא רק חרוז גנרי, אבל תמיד עם חיוך או קריצה הומוריסטית…."

בחודש דצמבר פגשנו את היוצר לורן פלד, שהשיק אלבום בכורה, אמנם במתכונת אי.פי אך כול כולו להיטים – "42 יום", לורן הוא מוזיקאי של מוזיקאים, יוצר, כותב, מלחין שהשנה העדיף לתפוס את קדמת הבמה ואור הזרקורים.

מוזיקאי נוסף שפגשנו משיק אלבום חדש בדצמבר הוא איתי זבולון, "טונה" בשבילכם, הראפר המיוחד השיק את האלבום – "ועכשיו לחלק האינטרגלקטי" אותו הגדרתי כאלבום של עדויות, צריך להאזין כדי להבין.

בינואר השיקו אלישע בנאי ואלדר ברנטמן את אלבום הבכורה שלהם כצמד – "מרקו פולו", אותו סיכמתי כך – "הסגנון השולט באלבום הוא סוג של דרים פופ ארצישראלי שנע למחוזות של העתיד.. יצירות השונות לחלוטין מהצליל שמשוייך לאלישע כיוצר ומוזיקאי רוק מחוספס. הנה הצד הנעימי שלו…אפשר גם לפזז עם השירים."

בנאי נוסף שהשיק אלבום בינואר הוא אהוד, האלבום "הולך ומתקרב"  הוא אלבומו ה- 12 של אהוד, אלבום בשל ומצויין, עם עומק טקסטואלי ונרטיבי מגוון. את מה שכתבתי על כל אחד מהשירים תמצאו כאן.

עוד אלבום בשפה העברית שיצא בינואר הוא אלבומה של רז שמואלי – "ביקורת עצמית" עליו כתבתי את המשפט הבא – "….אני יכול לומר כי אלבומה החדש של רז שמואלי ניחן בטקסטים משובחים לצד הלחנה והפקה מוזיקלית מצויינת המציגים שירים איכותיים שכבר הרבה זמן לא נשמעו במחוזותינו, הזמן הרב שחלף מאז צאת האלבום הקודם ועד עתה רק עשה טוב לכשרון היצירה המוזיקלי של רז, אני את שלי אמרתי…"

גם היוצרת הוסטילית הדרה לוין ארדי השיקה בינואר אלבום, בעצם שניים, אחד באנגלית והשני בעברית – "אין לאן ללכת", מדובר באלבום שסוגר אחד ממעגלי חייה של הדרה, המעגל המקומי בארץ, שווה להאזין, ועוד יותר לשני האלבומים יחדיו.

במרץ השיק דורון רפאלי את אלבומו "המפתח", אלבום מאוד אישי ולא קל, עליו כתבתי את המילים הבאות – "מבלי להיכנס עמוק אל תוך הטקסטים אומר שיש כאן כמה שירים שכבר בהאזנה ראשונה אתה מבין ומזדהה עימם, המאבק, הלך הרוח, התובנה. את כל אלו כאמור חולק דורון רפאלי עם המאזינים ועושה זאת בצורה הכי יפה ואיכותית שרק ניתן. הסגנונות המוזיקלים העוטפים את השירים הם רבגוניים ממש כמו מסלולו המוזיקלי של דורון לפני ואחרי"

מוזיקאי יוצר נוסף שהשיק אלבום חדש במרץ הוא תומר יוסף, האלבום "כמה נורמלי" הוא אלבום הסולו החמישי של תומר, עליו כתבתי כך – "כשמאזינים לכל אלבומיו ברצף, ניתן לשמוע את התפתחותו המוזיקאלית והאישית, הן במורכבות הטקסטים וכמובן, בהפקה המוזיקאלית שמשתבחת מאלבום לאלבום ומגיעה לשיא חדש ב"כמה נורמלי".

באפריל קיבלנו את הרכב ההיפ הופ "עודלא" שהשיקו את האלבום "גמור" הכולל 17 רצועות ביטים קצרים של היפ הופ עכשווי עם טקסט מתומצת ומדוייק.

בחודש מאי יצא סוף סוף אלבום הבכורה של קוסטה קפלן כיוצר סולו שעונה לשם "קוסטה קפלן" מאוד מקורי, האלבום הכולל 9 שירים המתאפיינים בצליל חשמלי מלא באנרגיות, עם גוונים מחוספסים שעדיין מותירים מקום לטקסט והמילים הברורות תוך כדי מסעות מוזיקלים בין מוזיקת הרוק, צלילי הקאנטרי ואפילו עולמות האלקטרוניקה.

אלבום נוסף שיצא במהלך חודש מאי הוא אלבומה של אסתר רדא "חסד", אלבום שכולו בשפה העברית, מילים שכתבתי – " יש בשיריה החדשים יותר מעצם הקירבה הנוצרת בזכות השפה, יש את המנגינות והעיבוד המשובח המותיר אותך קשוב היטב לכל צליל מעבר להגיית המילים ומשמעותן."

גם להקת רוקפור השיקה במאי אלבום חדש "ארץ עיר", מדובר באלבום בשל הן מבחינת הטקסטים והן מהבחינה המוזיקלית, בבחינת יין המשתפר עם הזמן…

אווירה יותר גרובית למרות היותנו בעיצומה של המגיפה הביאו לנו חברי להקת רבע לאפריקה בחודש יוני "פופ פלאפל", אלבום הכולל 13 רצועות של שמחה וקצב עם טונות של גרוב מרקיד ומקפיץ כאילו ואין מחר כך…

גם שירי מימון השיקה במהלך חודש יוני אלבום חדש "נשימה" אותו הקדישה לזכרו של הגיטריסט יהונתן פריג' שהלך לעולמו בטרם עת, האלבום כולל שורת שירים שכבר הספיקו להפוך ללהיטים.

להקת שאזאמט שחררה אף היא אלבום אי.פי חדש ביוני האחרון "בוא נרגע" הכולל 4 שירים בלבד הנוגעים בהוויה הנוכחית בצל המגיפה.

זאב טנא שיחרר אלום חדש בחודש יוני – "מקולקל" הכולל עשרה שירים שזאב כתב, שירי מחאה על כל מה שרק אפשר, זה זאב.

ביולי השיק המוזיקאי גדי פיינגולד את אלבום אופרת הרוק שלו "אבדת בת מלך" המתבסס על סיפוריו של רבי נחמן מברסלב.

ביולי קיבלנו גם את אלבום הפרויקט של צוק דבוסק "פוטו מריאנה", האלבום ששמו "ערים" כולל שמונה שירים שהם מעין סיפורי מסע ושיתופי פעול  עם שורת אמנים מגוונת.

באוגוסט קיבלנו את אלבום בכורה של המוזיקאית ורד מושקובסקי "הרוב טוב" הכולל 8 שירים עליו כתבתי את המילים הבאות – "האלבום לוקח את המאזין למסע מרתק של טקסטים, מנגינות ועיבודים מוזיקליים משויפים ומצוינים המתלבשים על הנרטיבים המושרים ממש כמו בגדים של מעצבת עילית. אין ספק שזהו מסע מאתגר להאזין לאלבום במלואו וברצף כחוויה שלמה, לצלול אל המשמעויות והסיפורים הקטנים ששזורים כשירים. תענוג."

גם המוזיקאית עומר מושקוביץ השיקה באוגוסט אלבום בכורה בשם "נצטרף לעדר", האמת שבמקום לצטט את עצמי עדיף פשוט להאזין לאלבום, שווה כל צליל וכל מילה.

גם גלי אלון השיקה באוגוסט אלבום "קמט דאגה" הכולל 9 שירים עליהם כתבתי את הטקסט הבא – "יש בו טקסטים מחודדים, משובחים, איכותיים, תבונתיים ומאוד ישירים בלי רמיזות מהוססות, וטוב שכך, גובה עיניים, מבט מיושר ושידור של אמינות. אך לא רק זאת, יש כאן גם מנגינות, מלודיות ונגינה של כלים המעובדות ומופקות בצורה מיטבית שיוצרת למאזין את הפלואו הנדרש כדי להפוך את תהליך ההאזנה למרתק ומזמין. כך אני מעדיף את השירים בשפה העברית, עניין של טעם נרכש."

בספטמבר, ממש לקראת סיום השנה, הפתיע אותנו המוזיקאי שרון הולצמן עם אלבום סולו חדש "מחדש ונקי". מילים שלי עליו – "את הנרטיב המקיף של שירי האלבום החדש שרון צורב ביד אמונה כפזמונאי עם טקסטים מאוד ישירים ומאוד חשופים הכוללים גם סגירת חשבונות עם עצמו לעצמו כאשר בכישרונו הוא יוצק מעליהם מלודיות ומקצב שהופכים כל שיר לתו איכות חסר זמן ומקום, השירים נשמעים מאוזן ראשונה כמוכרים, קליטים וטעונים בהרבה תקווה, שזה טוב."

איה זהבי פייגלין סוגרת את השנה כיוצרת המשיקה אלבום שלה – "החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא", אלו מילותי עליו – "האלבום החדש הוא מה שקרוי עבודה בשלה של יוצרת אמיתית בעלת נשמה, רוח, שכל ותודעה, הטקסטים של איה אינם מיועדים לכל פרחח, אלו שירים מהזן הקרוי שירי משוררים, אם לא במובן המלודי אז לפחות במובן התחבירי, טקסטים שלא מוצאים בכל יום בסביבה. עומק, שיחות פנימיות שיוצאות כלפי חוץ, שיתוף חיים, אהבות, תסכולים, משברים, ריגושים, אך בגובה הנכון."

בנוסף על כל אלו היו כמובן גם אמנים שהשיקו אלבומים בשפה האנגלית אולם אלו יתכנסו יחדיו בסוך השנה האזרחית כפי שנהוג כאן באתר, עוד שני פרויקטים הראויים לציון כחלק מאלבומי השנה העברית יצאו ממש לאחרונה, הראשון פרויט הקאברים הישראלי "צו השעה" שמאחורי הפקתו עומדת קרן נכט בראשותה של עו"ד ענבר נכט, זהו פרויקט פילנטרופי שביסודו הרעיון להחזיר את המוזיקאים ואנשי התעשייה לשעה קלה של עבודה המביאה שכר בצידה, כל הכבוד למשפחת נכט.

הפרויקט השני הוא פרי עמלו של המוזיקאי רועי ריק שכינס אמנים שיבצעו 32 שירים חדשים באסופה של שני אלבומים – "ניקיון" ו"כפיים". כל מילה נוספת מיותרת

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא