פס קול שבועי

איה זהבי פייגלין – החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא

האלבום החדש של איה הוא פיסת אמנות מוזיקלית, מגיע לה רק טוב...

כמה שהכותרת ארוכה כך אשתדל באמת לקצר ולא לחפור לליבת כדור הארץ, אלבומה החדש של איה כולל שמונה שירים אשר נכתבו והולחנו בידיה, זהו בעצם אלבומה החמישי, אחרי שני אלבומים עם להקת הרוק הכסאחיסטית שהיא עמדה בראשה "כל החתיכים אצלי" ושני אלבומי עבודת סולו בהמשך. האלבום החדש הוא מה שקרוי עבודה בשלה של יוצרת אמיתית בעלת נשמה, רוח, שכל ותודעה, הטקסטים של איה אינם מיועדים לכל פרחח, אלו שירים מהזן הקרוי שירי משוררים, אם לא במובן המלודי אז לפחות במובן התחבירי, טקסטים שלא מוצאים בכל יום בסביבה. עומק, שיחות פנימיות שיוצאות כלפי חוץ, שיתוף חיים, אהבות, תסכולים, משברים, ריגושים, אך בגובה הנכון.

באלבום הנוכחי שיתפה איה פעולה בתחום ההפקה המוזיקלית עם מספר מוזיקאים, די שונים במהותם – עדי רותם, שקל הנסיך הפרסי (אייל דוידי), תומר כץ ואדם בן אמיתי, אולם מעבר לליטוש הסופי החשוב, אף אחד מהם לא הצליח לפרוץ את הקודקס הפנימי של איה ובכך אני שמח, תשאלו למה? כי אני פשוט אוהב את השירים שלה, את הדי.אנ.אי המלודי האופייני, את צבע הקול שלה שאינו מתפנק, אינו מתבכיין והוא נשמע גם דרך הרכיבים האלקטרונים כאילו והיא יושבת אצלך בסלון או במרפסת ושרה אותם עבורך, מה שקרוי נחשפת בתובנותיה, כאילו וישבתם לנהל שיחה.

ולקינוח, הנה מה שאיה אומרת בעצמה בעקבות יציאת האלבום – "חברים יקרים "החיים שלי קצרים מדי וארוכים נורא" בחוץ. יותר ממשבר הכתיבה, יותר מההופעות ההן בלבונטין, יותר מהביזאר של הקורונה, יותר מהכל – הסיפור של האלבום הזה הוא החברים שלי. הסיפור מתחיל בנקודה בה יש לי ימבה חברים אבל כשאני עצובה ובודדה אני מתקשרת לאמבולנס 🙂 משם ועד היום למדתי שחברות וגם נדיבות זה לא רק יכולת לתת אלא לפעמים זה דווקא לדעת לקבל לדעת לקבל באמת ולהיפתח ולהכניס פנימה ולבקש עזרה. אני רוצה להודות לחברים שלי שביקשתי מהם עזרה ביודעין או שלא והביאו את עצמם בנדיבות מטורפת פנימה קיבלתי המון ואני מקווה שגם נתתי: שרון וגלעד גלעד ושרון שהם המנהלים שלי אבל בתכלס יותר מהכל הם השותפים שלי באלבום הזה ובדרך שלי בכלל. מהמילה הראשונה שנכתבה על הדף של השיר הראשון, דרך כל הגילגולים והאינסוף של היצירה והאלבום ועד לנקודה האחרונה בפוסט הזה – אתם שם מביאים את החוכמה המדהימה שלכם והכישרון והטעם והבטן והלב והראש נמצאים וקשורים בכל רגע ושכבה ביצירה ובדרך שלי. שיר זה פצע. לפחות ככה במקרה שלי. ולעבוד על שירים זו חוויה באמת קסומה ומופלאה של הגבוה ביותר אבל לפעמים גם כרוכה בכאב, פשוט כי זה להתעסק כל הזמן בפצע ולא להניח לו. יש לי הרבה מזל שהייתם איתי שם. גם בפצע ובמחשכים. אוהבת אתכם קשות. זכות עצומה שבכל פצע ופצע ביקרו וטיפלו: עדידוש, שקל (איילוש), תומרולי, אדם – המפיקים של השירים באלבום – כל אחד מכם הוא עולם ומלואו ועל כל סשן אני יכולה לספר ולכתוב לנצח נצחים, תודה רבה שהכנסתם אותי לעולמות שלכם והבאתם לתוך השירים שלי את הצבעים שלכם ואת הסיפורים ואת האהבה ואת האג'נדות המוזיקליות שלכם והכל כל הזמן עם הכי הרבה כבוד לשיר. לפעמים עוד לא כל כך היו שירים. אבל אתם הייתם. כמו דלק והשראה ועזרתם לי להתניע. תודה על זה כל כך. למדתי מכל אחד מכם אינסוף. כל החברים שלי שמנגנים ושרים פה ונתנו: עינבי ג'קסון, דורון טלמון, מתי גלעד, דניאל רובין, נימי לביד, עידית מינצר, גלעד ושרון, הוד שריד שאתה הולך איתי בדרך הזאת כבר כל כך הרבה זמן ומתוך עומק הנשמה ועד הסוף. אורלי נקלר בוס שנים של חברות ועבודה ביחד ועכשיו גם ביחד עם דנה סגל שתיכן שחקניות נשמה של היחצ. יהודה עדר שעוזר לי מקרוב ומרחוק לשמור על הגחלת. אדווה צברי טיניי טידיי על העזרה מהמשרד. ארן לביא מלך המיקסים. אור בן זריהן הלב הענק על הקליפים. עמית ישראלי לוצי היקר על התמונה והמנח המנצח אור וצל. אפי קישון על כל העיצוב הגרפי והאיורים הבחורה הכי פאנק שאני מכירה בעיר שאמרה לפני כמה ימים את המשפט השובה לב: "כל הקעקועים האלה זה רק בשביל לעזור לי להתגבר על החוסר ביטחון" מדהימה. אמא שלי ואורן ואבא שלי ואיסנה וכל האחיות שלי והאחים וגם הדודים והבני דודים וספתוש וסבא חח תודה רבה שאתם באמת המשפחה הכי מדהימה וגם טרהלהלה שיכולה להיות ועל התמיכה שלכם בדבר הזה שאני עושה עם כל המשמעויות שכרוכות. לפעמים אולי זה נראה שאני לוקחת דברים כמובן מאליו וזה כנראה נכון. פשוט כי ככה זה לפעמים. אז אני חושבת עוד יותר כמה מזל וכוח יש לי בחיים האלה שהתמיכה והאהבה שלכם היא כל כך ברורה מאליה. רוצה להגיד על זה גם תודה וגם סליחה 🙂 ולסיום תודה רבה לחברות המדהימות שלי האחיות שלי מקבוצת סיס על הכל וכל הזמן בגבוהים ובנמוכים. שגירדתן אותי שבוע שעבר מהדשא בצארלס קלור כשהייתי עצובה. הפעם לא התקשרתי לאמבולנס. וכאן בעצם נגמר הסיפור בניצחון. אני יודעת שזה מוזר לבקש את זה היום בשנת 2020 שמרגיש כאילו אלבום זה קונספט שהולך להיעלם מהעולם ממש בקרוב אבל אני אשמח לאללה אם תקשיבו לאלבום ברצף מהתחלה עד הסוף כמו שהיינו מקשיבים פעם. כל שיר הוא סיפור משלו ויש לו עולם משלו אבל הקשבתי לפני כמה שבועות בפעם האחרונה (לפחות לבינתיים) לאלבום ברצף והרגשתי שנרקם עוד סיפור נוסף מעל לשירים עצמם ואני מקווה שזה יעבור ויגיע אליכם ותשמעו אותו. זהו. עכשיו דבר אחרון שאני רוצה להגיד לאלבום שלי היקר: אני לא אכעס אם לא תעמוד בציפיות שלי ממך. למעשה אין לי ציפיות ממך בכלל. צא החוצה לך סע שוט עוף אני יודעת שתגיע בדיוק לאן ולמי שצריך. עשינו את זה."

פרסומת

וואו, באמת שהתכוונתי שיהיה פוסט קצר…אם אני אהבתי את האלבום, בטח שכמה מביניכם\ן גם יתאהב, תנו בהאזנה, בבנדקמפ אפשר גם לרכוש עותק שזה דבר חשוב בימינו.

 

פרסומת

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button