דיווח מהשטח

המופע חסר? ועוד איך!

רשמים מערב פתיחת תערוכת רשמי געגוע להופעות בבארבי, צילומים, רשמים, רישומים...

מהיכן להתחיל? מהאהלן שהמאבטחים אמרו לי בכניסה כשזיהו אותי מאחורי הבנדנה שכיסתה את פני? מהקרטון המלא בכיסוי פנים רפואיים, היומן בו יש להירשם למעקב של ברסי או גרוטו? ואולי מהכניסה המוכרת והאהובה למועדון שעל קירה המערבי עדיין תלויות מודעות על הופעות שהתקיימו בפברואר? או על השילוט החדש שכלל מנשרים מודפסים לבן על גבי שחור של טקסטים עם השראה? שהרי התערוכה שאצרו אריאלה מזרחי (אשתו של שאול ותלמידת אוצרות בעצמה בשנקר) וטל בן סירא כוללת לא רק אסופה נבחרת מעבודות הצילום של גברת אורית פניני במהלך הופעות במועדון, לצד עבודות וידאו מקבילות שנערכו בידי רועי ריק (הקולקטיב), אלא גם שורת רשמים שהגישו בטקסט ואיור מוזיקאים אותם ניתן להגדיר באופן וודאי "אמני הבית" והם – אביב גדג', דודו טסה, יהודה פוליקר, אריק ברמן, יהלי סובול , יוני בלוך, מתן כהן, עמיר לב, ערן צור, פלד, קובי אוז, רונה קינן, שאנן סטריט, שחר אבן צור, שלומי שבן, תמיר מוסקט.

ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר

ואלו בכלל מהמגע האנושי החם והבלתי אמצעי (טוב טוב היינו עם מסיכות ומרחנו אלכוג'ל) עם אנשים ונשים שאתה רגיל לפגוש גם במועדון בארבי וגם בעולם המוזיקה על בסיס קבוע? כי הרי בסופו של דבר אנחנו בני ובנות אנוש, וכולנו מתגעגעים למפגשים ודיבורים וכוס יין או צ'ייסר (היו צ'ייסרים של ערק..).

ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר

אבל הגעגוע הכי חזק הוא לצליל, זה הדבר שהיה נוכח ולא קיים במהלך ערב פתיחת התערוכה, הצליל מעל הבמה, ממערכת ההגברה, אפילו מוזיקת הרקע בכניסה המושמעת עד תחילת המופע בלופים לא נכחה בערב אמש, ברגעים הראשונים הייתה ממש מה שקרוי דממת אלחוט, עד שהקהל החל להגיע, שומר על מרווח חברתי על פי המתווה, או נכנע לגעגועים ודופק חיבוק, אין עלינו, כולנו בני אנוש.

פרסומת
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר

והתמונות? האמת, צילום בבארבי הוא בשגרה, כצלם אתה מכיר כל זוית וכל נקודת תצפית במועדון, היכן ניתן לתפוס את הקהל ברגע הנכון, מהיכן המוזיקאים שעל הבמה נראים במיטבם, מהיכן אפשר ללכוד את הפוזיציות היותר ייחודיות קהל – אומן, אבל אמש, ובכלל בכל זמן הצגת התערוכה בימים הקרובים, ההחלטות על מיקומם של התצלומים היו טעונות בשיקולים וחוויות אישיות, כך תמונת הפרופיל של דודו טסה בפינה של "הוותיקים" ליד הבר, כך בתמונה של שלומי שבן המטפס לעבר הקהל העומד במרפסת הדרומית אשר הוצבה ממש מנגד למקום המקורי בו הוא נתפס בעדשתה של אורית פניני, סוג של התרסה או אתגר למתבונן. תמונות ממבט על של הקהל במהלך המופעים, אחת מהן פשוט מוקרנת על קיר הלבנים האדומות, מחברת את הדמויות אל המועדון בקשר ישיר.

ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר
ערב פתיחת התערוכה במועדון בארבי. צילום ליאור כתר

אפשר כך לעצור ולהתבונן בכל תצלום ותצלום, ברובם לזכור את הסיטואציה, או לפחות להבין אותה כמי שחי את המקום. אולם אני סבור שהמוקד צריך להיות גם אל החומרים שהביאו האמנים, גם הם מן הסתם מודרים מהמועדון כמו הקהל, תמלילים של שירה או הגות רוח, טקסטים שמבקשים לחבר את הכותב אל החוויה שנעדרה ונלקחה ממנו כבר כמה חודשים טובים.

כך האוצרת אריאלה מזרחי בפתיחת התערוכה בטקסט שהקריאה באוזני קהל האורחים – "ללמוד אוצרות לעיצוב בשלב הזה בחיים בא לי בדיוק בזמן..להנות מהלימודים ולהעריך אותם כל כך, זה בונוס!!!! מחשבות על לאצור תערוכה משלנו גלית משתילה לנו במח החל מהיום הראשון ללימודים ובכל מפגש היא שואלת נו אז…? הרעיון לתערוכה התחיל מאוד דומה לתערוכה המופע חסר. הכל התחיל עם צילומים של פניני ועם הבארבי כמובן, אבל הוא בא מרעיון חברתי של שילוב נוער בסיכון והיכולת של המוזיקה לעצב ולהשפיע עלינו כחברה. לרתום את האומנים שמופיעים כאן לפרוייקט כזה היה מביא תוצאות מדהימות לדעתי…. האומנים שלנו תמיד הראשונים להרתם לפרוייקטים חברתיים. אז אני עדיין לא מוותרת. אבל , הגיעה קורונה… ואיתה הופסקה לנו כל פעילות תרבותית…( ולא, צפייה בטלויזיה היא לא הפעילות התרבותית שעליה אני מדברת) .כשהבנו שאין מוזיקה, אין הופעות חיות, המועדון נדם , ואף אחד ממקבלי ההחלטות בכלל לא נותן דעתו על כך לא כל שכן חושב שאולי זה חשוב… קם הרעיון לתערוכה הזו שאתם רואים. וכאן ביקשתי מטל בן סירא להיצטרף אלי למסע. חזרנו לפניני שיודעת לקחת את האנרגיה בהופעה ולהקפיא אותה על נייר…ולצלם וידאו של רגעים אלמותיים על הבמה ומחוצהלה , ביקשנו מרועי ריק לערוך אבל בלי סאונד…כי נכפתה עלינו דממה. אליהם צירפנו רשמי געגוע מאומנים שהבארבי הוא להם כבית…והבנו כמה הבארבי הוא בית! ועכשיו הכל בדממה מוחלטת..כמו להלך בין הצללים…להצטמרר ולהבטיח שהשקט הזה לא יכול להימשך…אסור לתרבות למות, אסור לה להיות חסרה…קהל אומן מקום! ועכשיו לתודות: ראשית לטל בן סירא שותפתי למסע שדייקה אותי ויחד ביימנו תערוכה מי ייתן וזו תהיה הראשונה מבין רבות! לפניני ששומעת על תערוכת צילומים שלה כבר שנה וזורמת …לתום האלופה שהתנדבה לעצב גרפית את כל התערוכה…שלא העלתה על דעתה לאן היא נכנסת…אבל גרמה לי להבין שגם עבורה בארבי זה בית. לגלית גאון ראש לימודי אוצרות לעיצוב בלימודי חוץ בשנקר שמלווה ושותלת לנו בראש אוצרות אוצרות אוצרות , דורשת דיוק ומקצועיות , ולנו נשאר רק לבצע. לרועי ריק על עריכת וידאו שאין כמותו לכרמית חדידה על יחצ מטורףףףף בחיים לא דיברתי כל כך הרבה. ליערה מיחצ שנקר שפירגנה ונירתמה . לאלון שילוח ואורי מורג שחיזקו בתאורה שזו תערוכה בפני עצמה! לשלומי ודני פליישמן על כל ההדפסים על הסבלנות והמקצועיות. לאומנים פוליקר ערן צור יהלי סובול שחר אבן צור מתן כהן אריק ברמן תמיר מוסקט פלד דודו טסה רונה קיינן שאנן סטריט יוני בלוך קובי אוז אביב גדג עמיר לב נינט ולכל האומנים שרצו לקחת חלק אבל נגמר הזמן. לברק גביזון ושחר בן חמו על התפאורה. לאורן גרבי ויובל הבל על שעות טיפוס ואקרובטיקה להקרנות. לענתי שאיתי באש ובמים לעמית בן ומאיה אהובים שלי שמפרגנים לי בכל מצב. לאישי האהוב לוחם הצדק מי ייתן ונחזור לעבודה והרעש היחיד יהיה מצלילי המוזיקה שעולה מהבמה."

פרסומת

את התצלומים מערב הפתיחה של התערוכה צילם ליאור כתר, המון המון תודה.

תבואו לתערוכה, לראות, לפגוש, להבין. מידי ערב החל מהשעה 20:00, בארבי, קיבוץ גלויות 52 פינת הרצל תל אביב

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
Close