פס קול שבועי

שירים של דיוות

ריטה ומארינה משחררות שירים חדשים, האזינו

ריטה מבקשת לחזור בדרך מסויימת למקורות ולשורשים, תמיד היא ביקשה לחבר את ישראל וקהל מאזיניה לטעמים, הזכרונות, התרבות, השפה וביטוייה העשירים, למטאפורות, אולם המעבר היה לא פעם קשה כתהליך יצירה. הפעם היא לוקחת מנגינה של עלי זאנד וואקילי, מלחין פרסי, ומלבישה עליו שיר שאת מילותיו היא כתבה בסיועה של צרויה להב. על ההפקה המויקלית אחראי בן שופן שיצר את הביט בהשראת הלחן המקורי. במילותיה שרה ריטה שיר פרידה ושחרור, קשה מאוד שלא להשתחרר מהמחשבה כי מדובר בחייה הפרטיים של הזמרת, תהרהרו בכך. האזינו.

מארינה מקסימיליאן פותחת את השיר החדש שהיא כתבה, הלחינה ושרה בהפקתם של גיא מנטש ויהל דורון במילים – מאמינה בניסים, זו הצהרה על התקרבות אל הנסתר מהעין והשכל, עם מילים העוסקות בהתבוננות לעבר צירופי מקרים בחיים, בסימנים, בדמיון מודרך, בתקווה ובאמונה שאנחנו לא לבד כאן ויש מישהו או משהו שבעצם מתבונן בנו, בוחן אותנו, סוג של שיר געגוע לצד בחינת שאלות אודות מהות החיים והקיום, רגע מאתגר בחיים של אישה, אם שכבר מזמן הפכה לאחת הדיוות, האמניות, המולטי טאלנט שנוכחות בחייינו, החל מהקול המהפנט, המלודיה, והעיבוד המצויין, האזינו.

פרסומת

 

 

פרסומת

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: