מוזיקה על המסך
כולל וידאו

כאן ועכשיו או Здесь и сейчас

סרט דרמה בהפקה ישראלית הסובב על חבורת ראפרים יוצאי חבר העמים החיים באשדוד, קשוח, אך לא מספיק

עלילה:

דרמה חברתית על ארבעה חברים, צעירים מהגרים משכונת עוני באשדוד, שמנסים לשרוד את חיי היומיום. הם מקימים הרכב ראפ ומקדישים את כל זמנם לחזרות לקראת אודישן לפסטיבל מוזיקה בינלאומי שייערך בקרוב. חלומם להשתתף במאורע עומד על סף התרסקות כאשר אנדריי, הגיבור הראשי, חווה משבר משפחתי: אביו מאושפז זה כמה חודשים בבית החולים, והוא נאלץ לטפל באחותו הקטנה ולהתמודד עם החובות התופחים. הוא מנסה בכל כוחו לתמרן בין המשפחה, העבודה – והחזרות לפסטיבל.

במה מדובר? ארבעה חברים, יוצאי חבר העמים, אנדרי, זורה, רינט ומיקסר, בשנות העשרים לחייהם, מתגוררים בשכונת עוני בפריפריה – אשדוד וחברים בהרכב ראפ המהווה עבורם את חלון הזדמנויות לשחרר את כל היושב על ליבם, לנסות ולהשמיע את קולם בתקווה ליצור שינוי במציאות חייהם. במהלך העלילה הצופים מתבוננים בהם כאשר הם מתאמנים במבנה נטוש, מעין סקאוט, לקראת אודישנים לפסטיבל מוזיקה בינלאומי שיערך בחודש הקרוב ומשקיעים את כל זמנם בחזרות, מתוך תקווה שניצחון בתחרות יאפשר להם באמת לשנות את המציאות העגומה בה הם חיים. הסדקים מתרחבים כאשר אנדריי, הכוכב הראשי בסרט, המגולם בידי השחקן ולאד דובינסקי, חווה משבר בבית – הבנק מאיים בעיקולים, רשויות הרווחה מאיימות לקחת את אחותו של אנדריי מהבית. הוא חסר אונים ופונה לעבריינים על מנת לחלץ את משפחתו. החברים מנסים נואשות לעזור לו, ומסכנים לא רק את החלום אלא גם את חייהם, העלילה קשה לעיכול, אפורה וקודרת ומלווה לכל אורכה בשזירה של קטעי ראפ שאנדרי וחבריו יוצרים ומבצעים, מכאן ההקשר המוזיקלי בסרט אותו יצר רומן שומונוב.

אפשר לומר שהעותק שהוצג בפני חברי האקדמיה הישראלית לסרטים וקולנוע בו צפיתי במקביל להקרנת העיתונאים בסינמטק התל אביבי, מעביר תחושות של אי נוחות מהסרט, הוא לא קל, הוא לא מחייך ולבטח אינו שמח, מן הסתם תרבות הראפ איננה אמורה להעלות חיוכים כי היא בעצם תמיד צומחת מתוך תסכול ומצוקה ובכך הסרט קולע למטרה, עלילה קשוחה.

הסרט הוקרן לראשונה בפומבי במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים ביולי האחרון ובהמשך הופץ לבתי הקולנוע ברחבי הארץ.

כעת יצא לאור אלבומו של ולאד דובינסקי.

 

 

תגים

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין
Close
Back to top button
Close