רוק באופרה – Rock the opera, המופע עם ג'ו לין טרנר בתל אביב

השילוב בין מוסיקת רוק (או ג'אז) למוסיקה קלאסית אינו חדש. הוא החל אי שם בשנות ה -60 כשגאונים כקית' אמרסון נטלו אלמנטים של הקונצרטו הברנדבורגי של באך, או את "אמריקה" של גרשווין ועיבדו אותו למוסיקת רוק. בעקבותיהם הלכו הרכבים כקינג קרימזון, המודי בלוז וכמובן דיפ פרפל שיוצריהם לקחו את הפטנט צעד אחד קדימה וחיברו יצירות שלמות ללהקה ולתזמורת.

מה שאפיין את שנות ה -60 הוא שבעצם הרעיון של החיבורים האלה נולד כמחאה – מחאת הצעירים נגד ה"זקנים", של ה"היפים" נגד הממסד השמרני, של "העניים" נגד העשירים שגדשו את היכלי התזמורות הפילהרמוניות, של תושבי הפריפריה נגד תושבי העיר.

אצלנו ניתן להשוות את המגמה לפריחת הזמר ה"מזרחי" או הים תיכוני, או את תנועת הרוק הישראלית שהחלו חיים רומנו והצ'רצ'ילים, הנסיכים, האריות, אי שם במועדונים של רמלה כקונטרה להגמוניה של הממסד האשכנזי בצפון תל אביב שהתחנך על ברכי המוסיקה הרוסית ולהקות הזמר הצבאיות.

כמו שם, גם כאן – היכלים מכובדים דוגמת ה"אלברט הול" בלונדון סרבו להשכיר את המקום ללהקות רוק ותזמורות קלאסיות סרבו לשתף פעולה עם ה"פרחחים ארוכי השיער". גם כאן הצליח אך בקושי נועם שריף לשכנע את פרנסי היכל התרבות לקבל את להקת הצ'רצ'ילים כחלק מערב של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ועובדת קיומו של הקונצרט המשותף זכתה לביקורות נוקבות וכמעט הפגנות למרות שהמארגנים גרמו להפרדה מוחלטת בין החלק ה"רוקיסטי" לבין החלק של הפילהרמונית.

מה שמוזר בכל הסיפור הזה היא העובדה שבאם תקשיבו טוב לכל להיטי התקופה הזו של התפר בין שנת 1965 לשנת 1971 תבחינו שכמעט כל להיטי המצעדים זכו לתזמור סימפוני עשיר – על גבול היצירה הסימפונית – הוא איז של בארי ראיין, דליילה של טום ג'ונס, משהו באוויר של ט'נדרקלאפ נורמן, ילד אהבה של הסופרימס, שלא לדבר על YESTERDAY  של הביטלס או RUBY TUESDAY  של האבנים.

לשילובים האלה תרמו המון האיטלקים עם פסטיבלי הזמר הפופולאריים שלהם דוגמת פסטיבל סאן רמו, והצרפתים עם מופעי הענק שכללו תזמורת ענק (טרם עידן הפלייבאק) עם מייק בראנט האלוהי ודומיו.

מרכיב נוסף  במשוואה היו להקות הפרוג שהביאו לעולם את "המלוטרון" אותה מקלדת מופלאה שכל קליד בה הפעיל רשם קול עם צליל אמיתי מוקלט של כלי מיתר, חלילים או מקהלות אדם, כפי שזכורים לכם בוודאי  היצירות האלמותיות –  Stairway to Heaven או I Talk to the wind  של קינג קרימזון. המלטרון אפשר למלחיני הלהקות הללו לעבד את המוסיקה שלהם עיבוד קלאסי לרביעיית מיתרים מבלי להזדקק למעבד מקצועי או לתזמורת סימפונית ואני מוכרח להודות שכילד האמנתי באמת ובתמים שקינג קרימזון והמודי בלוז משתמשים בתזמורות "אמיתיות".

תוסיפו לכך את העובדה שרוב מוסיקאי הדור ההוא היו מוזיקאים בעלי רקע קלאסי – ג'ון לורד, קית' אמרסון, ריק ואן דר לינדן, והרי לכם את התשובות לגבי הדמיון הרב מן ההבדל .

אבל יתירה מזו, באם מפחיתים, תרתי משמע את כל הרעשים, הרי רוב יצירות הרוק בנויות על מוטיבים קלאסיים, על שבלונות קלאסיות ואני לאו דווקא מדבר על רפסודיה בוהמית של קווין.

הראשון, על פי מיטב זכרוני שעלה על הנקודה היה דייב ברובק – TAKE 5 שחיבר בתחילת שנות ה 60 יצירה שנקראה "קלאסי פוגש ג'אז פוגש קלאסי" ששימשה כהשראה לג'ון לורד מדיפ פרפל כשבא לכתוב את הקונצ'רטו ללהקה ולתזמורת שלו.

כשמקשיבים ל"קאשמיר" של לד זפלין, ל Perfect Strangers  של דיפ פרפל או ל Star Gazer של ריינבו לא קשה לזהות מוטיבים קלאסיים חזקים. ואם תוסיפו לכך להקות שממש השעינו את המוסיקה שלהם על המוסיקה הקלאסית – כפרוקול הארום (מישהו אמר באך ?,"בנה של אפרודיטה" (מישהו אמר באך ?), האקספשנס (מישהו אמר בטהובן ?), תזמורת אורות החשמל, המבחר של וואלאס? הנחמדים? ועוד רבים אחרים…

המחאה שהתחילה באמצע שנות ה60 הפכה ללגיטימית לקראת סוף התקופה- לפתע כל שיר, גם של להקות הרוק הכבדות היה חייב בלפחות בעיבוד מיתרים – סגול כהה עם Anthem    ו- April, אוריה היפ עם Come away Melinda  ובלאק סאבת'…

הטרנד הלך והתפתח משירים עם עיבודים קלאסיים, הבון טון החדש היה של להקת רוק או הרכב ג'אז מבצעים לפחות צד אחד של יצירה מקורית 'קלאסית' ורצוי אלבום שלם – הרשימה כמובן אין סופית: חמשת הגשרים של ה NICE , SALISBARY  של אוריה היפ, סוויטת לונדון של THE PEDDLERS, ימים של עבר ועתיד של המודי בלוז, כנפיים של מישל קולומבייר, חברים ואהבה של צ'אק מנג'יוני, ספרד של צ'יק קוריאה ועוד רבים וטובים אחרים.

במקביל התפתח לו ענף "אופרת הרוק", ארתור של הקינקס, טומי של המי, וישו כוכב עליון של אנדרו לוייד וובר. אלבומי הקונספט של פינק פלויד, ג'נסיס וג'טרו טול, וענף לא פחות רווחי אותו הובילו מייק קלארק והמלחין הגרמני אברהארט שונר של התזמורת המלכותית הבריטית או תזמורת בית האופרה של מינכן מנגנות יצירות רוק תחת השם ROCK MEETS CLASSIC, הפקות ענק גרנדיוזיות שזכו גם לסיקור טלוויזיוני, לתוכנית טלוויזיה שרצה כל שבוע ברשת הראשונה הגרמנית ואלבומים שנמכרו כלחמניות חמות.

תוסיפו לזאת אומנים גאונים כפראנק זאפא שעוד בראשית שנות ה 70 חבר לגדולי דור כזובין מהטה ויצר יצירות כ 200 מוטלים, או כריש צהוב, ג'ון לורד שחבר לאבהרהארט שונר ובערוב ימיו התרכז אך ורק בכתיבת והלחנת יצירות קלאסיות, או אפילו ג'ו סאטריאני או אינגווי מאלמסטין שחיברו יצירות קלאסיות של ממש  לגיטרה ולתזמורת.

אמת, לפעמים החיבור לא עובד, לפעמים החיבור נשמע מאולץ ובלתי הגיוני ולפעמים השיר עצמו משלם מחיר כבד בפומפוזיות הנגרמת משימוש בתזמורת רבת משתתפים.

אך לפעמים מדובר בקסם של ממש – תזמורת המהפכה שלנו, בהנהלתם ובעיבודם של זוהר שרון ורועי אופנהיים עושים בדיוק את מה שצריך על מנת שהחיבורים בין קלאסי לרוק ולג'אז יהיו קסומים.

אתם הבנתם את זה?!!!!

צפו בראיון עם ג'ו לין טרנר יום לפני המופע בהיכל התרבות

צפו בגלריית תמונות מהמופע

קטעי וידאו מהמופע, צילום טוני פיין