דיווח מהשטחהופעות בינלאומיות

יום הולדת שמח חוזה פליסיאנו

חוזה פליסיאנו, גיבור גיטרה ומוזיקאי בחסד, חגג את יום הולדתו ה- 74 בפני אולם מלא בקהל בהיכל התרבות, גם טרנטינו הגיע לחגיגה.

לא, לא צילמתי את מר טרנטינו וגברת פיק, אני לא פאפרצי, הם נכנסו בחסות החשיכה מיד לאחר תחילת השיר הראשון והתיישבו במושבים המרכזייים בשורה הראשונה, מהון להון הידיעה דלפה החוצה לרשתות החברתיות אולם לא בכך עסקינן.

בפתחה של ההופעה של חוזה פליסיאנו בהיכל התרבות של תל אביב הוקרן סרט דוקומנטרי שהוכן במיוחד, על מנת שגם הצופים שאינם מעורים בכל פרטי הביוגרפיה של חוזה פליסיאנו ידעו יותר מעובדה אחת או שתיים, בגדול, האיש שנולד למשפחה דלת אמצעים בפורטו ריקו, שבלשון המעטה איננה כפר שמריהו או סביון, החל את מסלולו כמוזיקאי בגיל מאוד צעיר, מבלי להיכנס לכל הפרטים אומר רק כי אין ספור פעמים היה מועמד לפרסי הגראמי ותשע פעמים אף זכה בפרס שלא לדבר על פרס מפעל חיים ועוד כהנה וכהנה תארים באמצעותם האנושות הביעה את הערכתה הגבוהה לאיש שמעולם לא ראה בעיניו את מיליוני מעריציו בעולם הרחב.

חוזה פליסיאנו בתל אביב. צילום יובל אראל
חוזה פליסיאנו בתל אביב. צילום יובל אראל

האמת שדווקא העובדה שהוא עיוור מלידה הובילה לחידוד חוש השמיעה שלו עד לרמה כזו שבאמצע ההופעה הוא עצר הכל, התנצל בפני הקהל וביקש מטכנאי הסאונד הקבוע שלו לרדת למטה ולעמוד לצידו ולבדוק מדוע אין איזון בסאונד המגיע משני המוניטורים שהונחו מולו, אולם זו רק נקודה אחת במקצועיותו המוזיקלית ואופיו המצויין של האמן הגדול הזה ואוהב הבריות.

קחו למשל את העובדה שהוא פשוט מעריץ את עם ישראל, היהדות וארץ ישראל, הוא נמנה על המעטים שמאמינים בכל ליבם שאכן ארע כאן נס שמדינת ישראל צמחה ופרחה מהשממה והעזובה שהייתה מנת חלקה של הארץ הזו והוא מעריץ את אדמתה ממש, כעת שבעים שנה אחרי, כשמדינת ישראל היא בעיניו אימפריה ודוגמא לחיקוי.

אפשר רק לומר כאן בגיחוך מה שעדיף היה למר בנימין נתניהו שלא להשפיט את התקשורת הישראלית להוטת הרייטינג והחנופה ולבקש מהמפיקים את ההזדמנות לארח את מר חוזה פליסיאנו במעונו לשעה קלה, האפקט היה פי אלף ויותר, אולם סלחו לי על כל הלהג הזה.

פליסיאנו, גיבור גיטרה אמיתי. צילום יובל אראל
פליסיאנו, גיבור גיטרה אמיתי. צילום יובל אראל

חוזה פליסיאנו הוא גיבור גיטרה אמיתי, ומוזיקאי אדיר, ממש תענוג רק מלהביט על אצבעותיו הפורטות על הגיטרה, החשמלית למשל, בעת שהוא ביצע את גרסתו ללהיט של קרלוס סנטנה המיתולוגי "Oye Como va" ולאחר מכן לעשות זום אין על צוואר הגיטרה כשהוא מגיש את גרסתו לשירו המיתולוגי של ג'ימס מארשל הנדריקס "Purple Haze" בלי פדלי אפקטים, רק אצבעותיו המותחות את המיתרים ויוצרות את כל האפקטים המוכרים, אדיר, פשוט אדיר.

שלל להיטים כל אחד יותר מפורסם מהשני, כך הגיש חוזה פליסיאנו את יצירותיו לקהל הרב שהגיע להיכל התרבות כדי ,בעצם, לחגוג יחד עימו את יום הולדתו ה- 74 שחל כעת. פליסיאנו אוהב לשוחח עם הקהל, להרעיף עליו את אהבתו, לעם, לארץ, כך הוא היה גם לפני יממה, בעת שהוא התראיין עבור הבלוג בידי טוני פיין. לתבל בהרבה הומור ייחודי משלו, להעלות גלי צחוק ושמחה בקרב המאזינים, לדוגמא כאשר הוא מגדיר את הנוצרים בעולם כחצי יהודים, ומיד מסביר זאת בעובדה שהם בסך הכל ניסו להתחמק מברית המילה ומעלה גלי צחוק באולם, אך כאשר צריך לתת עבודה הקהל משתתק ופליסיאנו מרביץ אותה בנונשלאנטיות של מוזיקאי שכבר עבר ועשה הכל מכל בכל, איזה כיף, איזה אושר, פשוט לעמוד ולהביט, להאזין, לדעת שאתה חלק מערב שכזה, לא מובן מאליו.

פליסיאנו ושרעבי. צילום יובל אראל
פליסיאנו ושרעבי. צילום יובל אראל

אין זו הפעם הראשונה שאני חווה מופע של פליסיאנו, בפעם הקודמת זה היה לפני שש שנים, 2013, אז הוא מילא את היכל מנורה ביד אליהו, הגדרתי אותי בארבע מילים – קול פעמונים ואצבעות זהב. הפעם יחסית, המתכונת יותר אינטימית, היכל התרבות. הכל התלבש בול במקום, במיוחד כאשר חוזה פליסיאנו הזמין לבמה את בועז שרעבי, להצטרף אליו למספר דואטים, זה היה אדיר, שני טרובדורים בדם ובנפש, מבצעים זה משירתו של זה, מחברים ומתחברים, מספיקים גם להתלוצץ בינם לבין עצמם ועם הקהל, תענוג.

פליסיאנו ושרעבי, עמישראל חי. צילום יובל אראל
פליסיאנו ושרעבי, עמישראל חי. צילום יובל אראל

ואין ספק שגם קורטוב קיטש מלא רגש היה נוכח, בול בהדרן כאשר בועז שרעבי חזר שוב כדי לבצע יחדיו משירי החיפושיות, כאשר השניים מסכמים שעתיים תמימות של אושר צרוף ומקנחים עם השיר Imagine של ג'ון לנון המנוח ועל המסך מאחוריהם מתנופף לו בעליצות ובהדר דגל ישראל בכחול ולבן, מוסיף נופך של רגש המערב באופן נדיר גם תחושת פטריוטיזם לצד אחווה ושלום עולמי לאווירה, אכן אקט מרגש לקנח בו את הערב המופלא.

לחצו לצפייה בגלריית התמונות המלאה

קטעי וידאו מהמופע

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close