אמפי שוני בהחלט מהווה תפאורה ואכסניה מדהימה לציון אירוע חגיגי של 30 שנות פעילות של אחת הלהקות החשובות שקמו כאן. להקה שהביאה משהו שונה לנוף המוזיקה, עמוק, מלנכולי ועם טקסטים בועטים.
נקמת הטרקטור שהתחילה את דרכה בשנת 1989 הביאה לידי ביטוי את הגאוניות של הסולן ונגן הבאס, אבי בללי – גאוניות המתבטאת בעיקר בפשטות המדהימה של המוזיקה, שניים שלושה אקורדים עם טוויסט טונאלי ב"גשרי" או ב"פזמון" המהווים רקע לטקסטים המכים במקומות הכי רגישים, הכי אפלים, מציפים לעיתים "ים של דמעות"…
אהבתי מאד את האלבום הראשון, הערצתי את העיבוד לפיוט "אדון הסליחות" על טהרת סגנון ה Prog ואפילו הפסיכדליה של סוף שנות ה-60, להקות כמו ה – ELECTRIC PRUNES או SPOOKY TOOTH שעיבדו טקסטים דתיים למוזיקת רוק, אלבום שהופק על ידי ברי סחרוף, שעדין נותר נאמן למוסיקת שנות -70 עליה גדל וצמח.
לאור דברים אלה בבואי לכתוב ביקורת על ההופעה אני מוצא את עצמי במעין דילמה חריפה – בין אהבתי ללא תנאי ליצירה של בללי, לאלבומים של הלהקה ובמיוחד לעובדה שאינה ניתנת לערעור: הקהל שגדש מפה לפה את אמפיתאטרון שוני, אוהב את הטרקטורים ואת סחרוף אהבה ללא מיצרים, לבין המציאות המוזיקלית והעובדה ש"ביקורת" גם אמורה להתייחס לצדדים המוזיקליים והביצועיים.
מבחן הקהל – אהבה ענקית
אומר זאת – הקהל נהנה הנאה מרובה, חיבק את בללי ואת חברי הלהקה "המקורית" וה"חדשה" בחום וקיבל באהבה ענקית את ברי סחרוף. קהל שלא עושה חשבון לחוסר דיוק מה בשירה הן של בללי והן של סחרוף, או לחוסר התאמה בין הגיטרות של אופיר לייבוביץ' לבין זו של סחרוף בכמה מהשירים.
הקהל קיבל בדיוק מה שרצה – קיבל תמהיל נכון של שירים, חדשים לצד להיטים ש"הפכו את הלהקה" למה שהיא כיום, בין המוכר והקליט, לבין "הכבד" והדכאוני, ושירת ימי הביניים של משה אבן עזרא. קיבל וידאו ארט משובח ברמה של להקות כפינק פלויד ששיאו ביצירת וידאו של ממש – "אחד מי יודע" שראויה להיות מוצגת בכל מוזיאון לאומנות שמכבד את עצמו, (היצירה נכתבה במקור עבור הכוריאוגרף אוהד נהרין שנעל במאי 1990 את פסטיבל ישראל. לדעת המבקרים היצירה הוותה את אחד השיאים במחול המודרני). וסאונד יוצא מהכלל – עוצמתי אך מאוזן, בהיר וצלול שאפשר לשמוע בברור כל כלי וכלי, כולל את צמד המתופפים אביב ברק ודני מקוב, שנמנה על מייסדי הלהקה ועלה ביחד עם גרין לקראת החצי השני של המופע כאשר הם הצטרפו לחברי הלהקה "החדשים".
ככלל, המופע קיבל חיזוק משמעותי ברגע שמקוב עלה לבמה. הוא כאילו מקרין אנרגיות חיוביות על בללי שלא היה בשיאו בחלק הראשון של המופע.
גם בעבר, בראשית הדרך, בללי הוא מסוג האומנים שלוקח להם זמן "להתחמם", "להיפתח". ניכר עליו במופע הזה שהוא מתרגש, שהשירה שלו כבר לא כל כך מדוייקת כפי שהייתה, שהוא נהפך יותר ויותר ל"מגיש" של השיר יותר מאשר "זמר". מן "יוסי בנאי" שמגיש שירי ברסנס. ב"משחק של דמעות" הוא בחר לשיר את הקול השני דווקא. אם כי ראוי להדגיש במקרה של בללי, חוסר הדיוק, הזיופים הקטנים, אינם תמיד מהווים חסרון. לי הם הזכירו במידת מה את שמוליק קראוס או את לאונרד כהן ובוב דילן.
הדברים נכונים גם לגבי ברי סחרוף, שכשרונו בנגינת הגיטרה ופחות בשירה עצמה, למרות, שכאמור, הקהל מאד מאד נהנה, הביצוע ללהיט "תיבת נח", תרגום לעברית ל-L'arca di Noè של Sergio Endrigo שהושמע לראשונה בפסטיבל סן רמו האיטלקי ב-1970 היה די חלש. צחוק הגורל הוא שהקולות של בללי ושל סחרוף די זהים.
זיכרונות או משחק של דמעות
הדברים גם אמורים לגבי השירה של נגנית הוויולה המוכשרת, גליה חי, הרשימה מאד בנגינתה הוירטואוזית, היא אחראית לא מעט לגוון ה"מזרחי" של חלק מהקטעים והעניקה מימד אחר בשירים כמו חולות, ג'ונגל ומסכים שטוחים, מה לאהובי ואופניים וספר, שלדעתי הווה את רגע השיא במופע, לא מעט בזכות הוידאו ארט שהתלווה איליו. אבל לדעתי לשים את עצמה בהשוואה תודעתית מול כריסטינה (ג'רני) קאגמן כשמבצעים גרסת כיסוי ל MEMORIES של הלהקה ההולנדית המדהימה, אדמה ואש משנות ה -70, זו לא הייתה החלטה נכונה.
אין ספק שהתיפוף המשותף של מקוב וברק הוסיפו עוד מימד ביחד עם עבודת הקלידים המדוייקת של רועי ירקוני, ודחפו את המוזיקה של הטרקטורים קדימה.
הערב ננעל בביצוע מרגש של אדון הסליחות, שללא ספק מהווה את היהלום שבכתר של נקמת הטרקטור. אחד הקטעים שצלחו את משוכות הזמן והצליחו לשמור על עדכניות מאז ימי רוקסן העליזים בשנות ה 90. הקהל, כאמור אמר את דברו. וכל מה שנכתב כאן בפירוט לא יכל לסתור עובדה אחת בסיסית – הקהל נהנה, וזה מה שבעצם חשוב.
קטעי וידאו
נקמת הטרקטור באמפי שוני – דברי אליי – צילום וידאו לאה אבישר
נקמת הטרקטור באמפי שוני – עפיפונים – צילום וידאו לאה אבישר
נקמת הטרקטור באמפי שוני – משחק של דמעות – צילום וידאו לאה אבישר
