ג'ו בונמסה מנסר את ההיכל…
המופע של גיבור הגיטרה ג'ו בונמסה בהיכל התרבות תל אביב, יום חמישי, 22.08.2019 מבקר הבית אדר אבישר בא למפגש וחזר עם החוויות. צילום לאה אבישר, צילום נוסף – תומר שיינפלד.
יש משהו נורא מדכא בשלמות… אני לא יכול להסביר את זה… זה כמו שמשהו גרוע מדכא ברמות, כך שלמות ופרפקציוניזם חולני עלול להביא לדיכאון. קחו למשל את ג'ו בונמסה. הוא מנגן ללא טעויות, ואפילו הקטנות ביותר. וגם על הפשלה הגדולה ביותר, זה שנקרא לוט מיתר בגיטרת הלס-פול, כן, כן, אותה גיטרה כמו של אלווין לי, הוא מתגבר בנון שלנטיות, ובירכתי הבמה כבר מחכה איש הקול עם גיטרה תאומה.
סאונד מדוייק להחריד
הלהקה שלו שמורכבת מנגנים בעלי שם, שנגנו עם סטיבי ריי ווהן, מנגנת כאילו שיצאו כרגע מאולפן הקלטות – כל תו במקום, אין שום מקום לאילתורים. הסאונד מדוייק להחריד, ומקבל נופך ומשמעות כשמדובר במופע באולם היכל התרבות – משכנה של התזמורת הפילהרמונית.
אפילו התנועות של זמרות הליווי הבוריג'ניות שהוטסו היישר מסידני אוסטרליה מתואמות ונכתבו בכוריאוגרפיה מקצועית… וגם השירה של ג'ו בונמסה מדוייקת ברמות של זמר אופרה מנוסה.
סט ליסט קפדני
גם השירים של ג'ו בונמסה נבחרו בקפידה, Nobody Loves Me But My Mother, Mountain Time וכמובן הלהיט Ballad Of John Henry, והקהל הישראלי מכיר כל מילה, כל עיבוד, עובדה שמסעירה את נפשו של הגיטריסט הזה, שידוע בהתנהלות המעט מנותקת.
קטע רודף קטע, ולצד ג'ו בונמסה מפגיזים חברי להקתו המדהימים (האכזבה הקטנה שלי הייתה שאנטון פיג, המתופף הקבוע של של בונמסה נשאר בבית בגלל בעיות בריאות – יכול היה לבקש, מחבר להקתו בעבר ומי שהפיק חלק מאלבומיו, טל ברמן השוהה כרגע בארץ להחליף אותו). ובכל זאת, אני מנסה להבין מה מפריע לי.
חלק מזה, נעוץ בעובדה שהקהל עד לשלבים האחרונים של המופע התנהל כמי שהגיע לקונצרט קלאסי (מלבד אותו "ישראלי" שקם בלי לעשות חשבון נעמד מול פרצופו של ג'ו בונמסה וצילם אותו מטווח אפס בסמארטפון באמצע הסולו של I Get Evil) . בשלושת השירים האחרונים קרא בונמסה לקהל להגיע לבמה או אז התחילה חגיגה אמיתית של מופע רוק, כפי שהוא אמור להיות.
ג'ו בונמסה לא טועה
לאחר שישנתי על זה בלילה הגעתי לתובנה שיש משהו די רובוטי בנגינה חסרת טעויות. זה לא שג'ו בונמסה חסר רגש. אבל אם נוטים להשוות אותו לקלפטון, אזי מה שמבדיל בין השניים הוא שקלפטון שוגה פה ושם, נותן לעצמו לטעות. כך גם עשה המורה הגדול של כולם – בי בי קינג. כך גם נהג אלווין לי, שאמר לי בטרם עלינו לבמה בקולנוע דן – שבמוסיקה צריך לשמוע שמי שעושה אותה הם אנשים. זו החוויה של תזמורת סימפונית, של ביג באנד, לעולם לא תמצא שני נגנים שינגנו ממש את אותו הדבר, שיתחילו ממש באותה אלפית שניה או שינגנו באופן ממש זהה.
אצל ג'ו בונמסה – הכל נורא נורא נורא מושלם. המוח שלו מחובר דרך היד לגיטרה והכל נשמע כאילו שיצא מתחת לתוכנת בינה מלאכותית.
יש רגעים בהם הסטאטוס קוו הזה נשבר, והם באמת הרגעים בהם המופע הגיע לרמות מוטרפות – בקטע This Train באו לידי ביטוי המוסיקאים הנהדרים שליוו אותו. במיוחד Reese Wynans ששלט ברמה של רב אומן באורגן ההאמונד B3 עם שני ארונות "לסלי" (רמקולים מסתובבים במהירויות שונות) וניהל דואטים מלהיבים עם "הבוס" שבמרכז הבמה.
ההופעה של ג'ו בונמסה מוכיחה דבר אחד – לא הכל זה השמעות ביו טיוב, פליי ליסט של תחנות רדיו ומסחריות רגעית חולפת. בונמסה, על אף גילו הצעיר יחסית, מייצג את רוח שנות ה -70, את אלילי הגיטרה, ג'ף בק, אלווין לי, ריצ'י בלקמור, גילמור וטאונסנד. ומסתבר שהקהל מסוגל למלא את היכל התרבות כדי להקשיב לאליל הגיטרה הזה. לסולואים הארוכים ולפוקוס על מוסיקליות וירטואוזית
מי שמאד הרשים אותי הוא נגן הבאס הותיק מייקל רוהדס (ניגן בעבר עם אלטון ג'והן, סטיבי ניקס ומרק קנופפלר). הנגינה שלו מעוררת השראה ותואמת לנגינה של בונמסה. הוא גם אחראי לא מעט לאנרגיות המאד מאד חיוביות שהיו על הבמה, אולי בגלל שהיה מדובר בהופעה האחרונה בסיבוב ההופעות המתיש הזה.
ג'ו בונמסה הוא מן שילוב של מוסיקאי אמריקני דרומי (כדוגמת האחים אולמן)(למרות שנולד בניו יורק) עם בלוזיסט בריטי). והעובדה הזו מביאה אותו לגבהים האלה. באופן אישי אהבתי מאד את הביצוע המדהים ל Mountain Time שפתח את שרשרת ההדרנים. העילוי הפך את קטע הרוק בלוז הקלאסי למשהו אחר. ואכן ג'ו בונמסה הוא משהו אחר… משולם מדי לטעמי, אבל מושלם.
קראו את הדיווח מהמופע הקודם של ג'ו בונמסה בתל אביב – 2015
קטע וידאו מהמופע, צילום לאה אבישר
