דיווח מהשטח

טל ברגמן, יוסי פיין, חיים רומנו וחברים

מפגש נגני הצמרת טל ברגמן, יוסי פיין, חיים רומנו. ירון אוזנה, יאיר סלוצקי, ספי ציזלינג, רפי מלכיאל, שאול עשת בערב יום ראשון במועדון האזור. מבקר הבית אדר אבישר מביא את החוויה, לאה אבישר על הצילום.

ישנם רגעים בחיים שאתה רק יכול להודות לאלוהים שאת חיי וחווה אותם. רגע כזה התרחש אמש במועדון האזור בתל אביב לשם נקבצו, כמעט במחתרת, מתופף העל טל ברגמן (ג'ו בונמסה, רוג'ר דאלטרי, צ'אקה חאן), הבאסיסט הוירטואוז יוסי פיין (דייוויד בואי, לו ריד), חיים רומנו (ג'ריקו ג'ונס, הצ'רצ'ילים) וחברים נוספים – הנשפנים ירון אוזנה, יאיר סלוצקי וספי ציזלינג, במה שהוגדר כג'אם ספונטאני אך נשמע כמו הופעה שהחזרות המוקפדות נערכו עליה זמן רב מראש, הפגינו המוסיקאים את היכולות שהציבו אותם, בצדק בפסגת המוסיקה העולמית והפכו אותם לשמות שכל הפקה גאה להתהדר בהם.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ההופעה התאפשרה בזכות העובדה שברגמן, שמקום מושבו הקבוע הוא בלוס אנג'לס, הגיע לארץ לרגל אירועים משפחתיים, ונאות להעניק לחובבי המוסיקה רגעים קסומים של יכולותיו הפנומנאליות. ברגמן אינו רק מתופף בעל יכולות וירטואוזיות – הוא מנגן על התופים, לא רק מתופף עליהם. התיפוף שלו הוא השמעת אריה מתוך אופרה. הוא אינו נשען על גימיקים או על מערכות תופים נוצצות. הוא משכיל לשלב בונגוס עם אפקטים במעברים המתוחכמים, יודע "לגבות" את הקטע בקצב מדוייק כמו מטרונום שוייצרי, אך מעל לכל, הוא ניחן ביכולות הבלתי מובנות לפצל את הגפיים שלו למכונות קצב עצמאיות כשהרגל הימנית יכולה לנגן קצב שונה מהרגל השמאלית או מהיד הימנית והשמאלית (תכונה כזו רק ראיתי אצל בילי קובהאם ועומאר חכים).

מאידך, לברגמן יש תנועה ברגל שמזכירה רק את מתופף לד זפלין המנוח, ג'והן בונהאם, שליטה בסנר כפי שרק יאן פייס מדיפ פרפל מזכיר אותה, ושימוש מושכל במצילות המזכיר את טרי בוזיו.

הערב הפך להיות עוד יותר משמעותי באם זוכרים שיוסי פיין, הנחשב כיום לאחר מנגני הבאס הגדולים בעולם, נטש את הבאס לטובת גיטרת 7 מיתרים בהופעות עם ההרכב המוצלח שלו עם בן איילון. פיין, עד כמה שהדבר נשמע מוזר , פיין כמעט שלא נוגע יותר בבאס, והאירוע היחיד שבו ניתן לראות אותו במלוא תפארתו הוא בהופעה שלו במסגרת הזו (פיין פעם הסביר לי ברגע של הומור, כי הסיבה העיקרית שנטש את הבאס היא בגלל שאינו מנגן באופן קבוע עם טל ברגמן ושטרם מצא מתופף ברמה הזו….)

וכדי לסגור את המעגל, גם חיים רומנו ממעט מאד לנגן גיטרה חשמלית (להוציא את ההקלטות המשותפות שלנו בפרויקט המוסיקלי ביחד עם ירון גרשובסקי, ובהופעות האיחוד שלו עם הצ'רצ'ילים). רומנו כיום מופיע בעיקר עם בוזוקי והערב אתמול הדגיש כמה שהוא חסר בנגן גיטרת פאנק ורוק.

הערב היה מעין סקירה היסטורית של הרפרטואר של ברגמן את פיין, החל מהימים בהם היו נערים צעירים בלהקת "מציאות" האגדית שבה "אומצו" על ידי רומנו. "מציאות" עם אילן סאלם וחיים קחטן הייתה אבן דרך במוסיקת הפאנק הישראלית למרות שלא הקליטה אלבום ומיד עם פירוקה התפזרו חבריה לכל עבר.

פיין וברגמן מצאו את עצמם בניו יורק בהרכב שנקרא THE FINE LINE שהניב קטעים וירטואוזיים של השניים (שחלקם כמו NASTY DRUM AND BASS  נוגנו אתמול). אך שם קרה מה שהיה בהחלט צפוי לקרות – הגיטריסט של דייוויד בואי הגיע להופעה ומיד חטף את ברגמן ללוס אנג'לס והשאר היסטוריה.

הערב אמש התעלה לדרגות שמימיות, הרבה בזכות האווירה הנהדרת, הקהל המפרגן, שהכיר לרוב את הקטעים, הסאונד המשובח והעובדה שמשפחתו של טל, אמו, אשתו, ילדיו וחבריו הקרובים נכחו בו. מי שעצם עיניים יכול היה בהחלט להפליג למחוזות כמו מועדוני היוקרה ה BLUE NOTE בניו יורק או RONNIE SCOTTS בלונדון.

הערב גם הראה שיש מקום גם למוסיקה איכותית שאינה עומר אדם, שיש קהל שמגיע, ביום ראשון, למועדון קטנטן כדי לחוות חוויה מוסיקלית ייחודית וכל זאת ללא מסע פרסום או יח"צנות כשהאירוע בעצם מפורסם מפה לאוזן.

קשה להצביע על קטע אחד מסויים ששבה את ליבי, אם כי אין ספק שאחד משיאי הערב היה ביצוע מדוייק ומלהיב ללהיט הFאנק Pick Up the Pieces משנת 1975 של הAVERAGE WHITE BAND   , שבו הוכיח רומנו למה הוא נחשב, ובצדק, לבכיר נגני הגיטרה בישראל. רומנו שולט במקצבי הFאנק, האקורדים בגיטרה שלו הופכים את הFאנק לג'אזי, הקצב יציב ומרשים ומהווה חומה בצורה ביחד עם התופים של ברגמן והבאס של פיין.

כשרומנו פתח מבערים בסולו שלו, הוא השאיר הרבה גיטריסטים מבטיחים וצעירים מאחור עם הרבה  אבק. לשיא הוא הגיע בקטע של בילי קובהם "סטראטוס" (שבמקור ניגן את הסולו טומי בולין, אחד מהגיטריסטים של דיפ פרפל). אני באמת לא אובייקטיבי מאחר שמזה 40 שנה רומנו ואני מנגנים ביחד ואת שלושת השנים האחרונות אנחנו מבלים כמעט מדי יום באולפן, אבל הסולו של רומנו, לא זו בלבד שעלה על המקור, אלא שמבחינת הסאונד והאווירה הפאנקית והג'אז רוקית תאם הרבה יותר למוסיקה מהסולו הרוק-אוונגרדי של בולין.

רומנו הוא גם אומן הסאונד. צליל הגיטרה שלו תמיד מרגש, יש בו את הנגיעות הרגשיות האלה של קלפטון וגילמור, משיכות מיתר שמפוצצות לך את הלב, עם הטכניקה והוירטואוזיות של סטיב ואי. הכל אבל במידה. ממרום גילו, רומנו כבר לא צריך להוכיח שהוא "הגיטריסט המהיר בעולם". הוא – "רומנו". בעל צליל יחודי, צליל ששופך לתוכו את כל ההיסטוריה של המוסיקאי המופלא הזו – יש בו נגיעות רוק נ'רול, רוק כסאח של ראשית שנות ה 70 של לונדון, רוק נ'רול של אלוויס וצ'אק ברי, פרוג של פינק פלויד וג'נסיס, מזרחי, ויווני, ואריס סאן, וג'אז-רוק של WEATHER REPORT ואל דימאולה… יש בו צליל של בלקמור, גילמור, בריאן מיי, ובעיקר, צליל של רומנו וכל זה התפרץ אתמול במיוחד בקטע של "Pick Up the Pieces" . נראה שהרעב לגיטרה, למוסיקאים בעלי יכולת מטורפת ולקהל שיודע להעריך, לפרגן ולאהוב, נתנו את אותותיהם וכאמור – רומנו פתח מבערים של מכונית למבורגיני עם מנוע טורבו והכל, בדרכו הצנועה והשקטה.

לגבי יוסי פיין, אם יכולתי להחזיר את עונש ההצלפות שהיה נהוג בימי הרומאים במחוזותינו, מר פיין היה זוכה ל 40 כאלה, על החלטתו התמוהה והביזארית לעזוב את הבאס. שלא תבינו אותי לא נכון, הפרוייקט שלו עם בן איילון, הוא פרוייקט חשוב שזוכה להצלחה מדהימה בעולם וגם אצלנו… אבל לנטוש את הבאס לטובת גיטרה ?

זה כמו לתת לשף עם 3 כוכבי מישלן הידוע בבישול בשר להתמקצע בעשיית קרם שניט….. הסאונד של פיין הוא הדבר הכי טוב שנשמע כאן מזה שנים, משתווה לביצוע של סטנלי קלארק והטכניקה שלו מהווה בית ספר.

אין סגנון נגינה בבאס שפיין לא שולט בו – סלפינק, פאנצ'ינק, נגינה עם אצבעות וכו'. והכל הוא עושה בקלילות כולל את הסולואים הכי מורכבים.

גם כאן, פיין יודע היטב לעשות אבחנות והכל נעשה במידה. הוא מתואם כמו חלק בפאזל לתיפוף של ברגמן והשניים יודעים לקרוא את השני כאילו שהיו מוסיקאי אחד.

השלישייה הזו, טובה ככל שתהייה, נשמעה עוד יותר טוב לא מעט בזכות עבודה מדוייקת ומלהיבה של שלישיית הנשפנים ירון אוזנה, יאיר סלוצקי וספי ציזלינג, שהתגלה כבעל מעוף ויכולת נגינה וירטואוזית שהזכירה לי לא מעט את סגנונו של מיילס דייויס בימי הרוק-ג'אז שלו.

בשלב מסויים עלה גם הטרומבוניסט רפי מלכיאל שסיפק את אחד מהסולואים המרשימים של הערב (וכאלה, כאמור לא חסרו). מלכיאל, שולט בכלי שלו באופן מושלם, לא מהסס לבצע סלאלומים וסולמות כרומאטיים מהטונים הגבוהים ביותר שהטרומבון מסוגל לנפק ועד לנמוכים. הנגינה שלו השתלבה באופן קסום עם "יחידת הקצב"  ועם שאר עמיתיו לסקציית הנשיפה.

אך הפתעת הערב מבחינתי הייתה דווקא הקלידן, שאול עשת. מוסיקאי שלא נתקלתי בו בעבר, ואולי בשל כך הופתעתי מטכניקת הנגינה המושלמת שלו, במיוחד ב"פסנתר חשמלי" כדוגמת פנדר רוהדס. ע

עשת הוא מסוג המוסיקאים הנחבאים לכלים, תרתי משמע, שיודע לתת את האפקט הנכון בזמן סולו התופים הוירטואוזי של ברגמן, או ליויי "האמונדי" משובח בזמן הסולו של רומנו, אך גם הוא יודע לפתוח מבערים במקומות הנכונים ולהתבלט ברמה שאינה נופלת מקלידני מופת.

לאחר חצות, לאחר שהנשפנים המצויינים, רומנו, ברגמן ופיין ירדו מהבמה נשאר בחלל האוויר טעם של עוד… טעם שחבל שהערב הזה לא הופך לרב-פעמי עבור כל אלה שחושבים שיש גם תרבות מעבר לסטאטיק ובן-אל, נועה קירל ועומר אדם.

גילוי נאות: אדר אבישר, מבקר הבית בבלוג של יובל אראל הוא גם שותף מוזיקלי לפרויקטים משותפים עם חיים רומנו, אחד מהפרוייקטים הללו מופק בימים אלו.

המופע הקודם של טל ברגמן ויוסי פיין במועדון האזור

קטעי וידאו מהמופע

 

תגים
הצג עוד

אדר אבישר

אדר אבישר, בן 61, מוזיקאי, יוצר, פועל בפרויקטים חוצי אוקינוסים, החל את דרכו כשדרן בתחנת הרדיו קול השלום של אייבי נתן, ניהל את מועדון הרוק בקולנוע דן, כיהן בעבר כ‎עיתונאי ועורך ב"מעריב"- כתב מיוחד למזה"ת, כתב לענייני משטרה ופלילים במחוז תל אביב ובמחוז המרכז, כתב לענייני תרבות, עורך בדסק החדשות, ‎פרשן לענייני משטרה משפט ופלילים וכותב מאמרי מערכת ופובליציסטיקה ב"דבר ראשון"‎ - ‎עיתון דבר‎, ראש אגף החדשות ברדיו תל אביב, כיהן כיועץ תקשורת ודובר של שרי ממשלה, חברי כנסת, נשיא, כיום מכהן כנציג קבילות הציבור בעיריית גבעתיים, לצד פעילותו ככותב ומבקר מוזיקה בבלוג

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close