החיבור שלנו עם קמילה הוא די ארוך, החל מהמופע הראשון, חגיגה לציון השקת אלבום הבכורה "אדמה" או באנגלית "MamaLand". קמילה טרגטלוב, המלמדת בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, נולדה וגדלה באזרבייג'ן עד שעלתה לישראל לפני יותר מעשרים שנה, החליפה מולדת אחת במולדת הנוכחית.
היא שבתה את ליבנו, עינינו ואוזנינו למן הרגע הראשון שעלתה לבמה מלווה בצלילי האלקטרוניקה היוצרים מתח באוויר מתוך כלי הנגינה של שטובי, לבושה בבגד אקזוטי מבד צבעוני וכל ראשה עטוף בתוך מסכת מטבעות בצבע זהב ובידה תוף קווקזי ענק עמו היא יוצרת קצב והלמות ההולכת ומתגברת.
מאז אותו מופע השקה בעקבותיו נוצר בינינו קשר בלתי אמצעי, נפגשנו בדירתי ושיחה ממושכת חשפה בפני אישה מיוחדת במינה, מלאת תשוקה לעבודתה וליצירתה, שעושה את הכל בעשר אצבעותיה, אישה לביאה הנלחמת על מקומה בסצנה שבאמת מגיע לה בזכות כשרונה ולא בחסד, המשכנו להיפגש והמשכנו לעקוב אחר ההופעות שלה, במועדונים שונים ובמעמדים שונים, בהזדמנות אחת ניסיתי להגדיר במילים את הופעתה על הבמה – "המוטו של קמילה הוא לקפוץ ראש ולעוף והיא מממשת אותו כלשונו, המופע הוא חגיגה קצבית, אתנית, שורשית, צבעונית, מלאת חיים, האשה הזו לא נחה לרגע על הבמה, היא קופצת ורוקדת, וקדה קידות לקהל, מתקרבת לעומדים סמוך לבמה, גוחנת לעברם…" רק החמצה אחת הייתה לי כאשר קמילה כיכבה במופע החד פעמי של היוצר וחלוץ האלקטרוניקה ז'אן מישל ז'אר למרגלות הר המצדה.
לפני כשנה פגשנו בקמילה שוב במסגרת מופע ב"קן הקוקיה" ביפו כחלק מפסטיבל "Tune in Tel Aviv", היא נראתה מאוד שונה אז, רזתה מאוד ואף הייתה מלווה בבת זוג שאליה הייתה מאוד קרובה, חשנו וראינו זאת באותו ערב, שיש קשר חזק מאוד בין השתיים. היינו אמורים להיפגש שוב אצלנו בבית כחלק ממסיבת יום הולדתי אך הודעה של קמילה כי היא מאושפזת בבית חולים קטעה את הרעיון שקמילה תתארח במסיבת יום ההולדת.
עם הזמן שחלף החלו דברים להיחשף, גולת הכותרת הייתה בעצם חשיפה מלאה של קמילה במסגרת כתבה במגזין את במסגרתה סיפרה על המחלה הארורה שפגעה בה, על תהליך ההחלמה ועל האהבה האמיתית שמצאה עם בת זוגתה מאיה פרר, ואז כל סימני השאלה שעלו התפוגגו והמסך עלה מעליהם וחשף את המציאות החדשה של קמילה.
אמש נפלה בידינו ההזדמנות לשוב ולהיפגש כשקמילה על הבמה ואנחנו צופים במופע שלה, הפעם היא הגיעה עם הרכב נגנים חדש.
מועדון הבסקולה בדרומה של תל אביב המה בקהל רב שהגיע בשעת ערב מוקדמת יחסית למופע שהחל בעצמו מוקדם אך נמשך אל השעות המאוחרות של הערב כמעט עד חצות, בעוד הקהל תופס את מקומו בשורות המושבים שמלאו את המועדון או עומד בכל מקום פנוי, ניגשה קמילה אל פסנתר הכנף שניצב במרכז הבמה כשהיא פותחת בקטע נגינה מלווה ברקדנית – אקרובטית על חישוק הניתלת מהתקרה לחלל האולם מעל הפסנתר, אכן פתיחה דרמטית ומרשימה המוסיפה נופך וחיבור עם המועדון המהווה בשעות הבוקר בית ספר לאומנויות הגוף והקרקס.
אט אט עם כל שיר הצלילים מתחזקים והמילים משתחררות, עם נגן הקמנצ'ה שסוחף את הקהל בהקשבה וחיבור בין קלידי הפסנתר לצלילי המיתר של הכלי האוריינטלי מהררי הקווקז, גם הזמרת היוצרת מיכל שפירא מצטרפת לקמילה בשירה, זהו חיבור שכבר היינו עדים לו בעבר, ובהמשך רקדנית בטן אקזוטית כפי שנהוג לומר מעטרת את השירה במחול הגוף, עוברים מקלידי פסנתר הכנף אל האורגן הניצב בקדמת הבמה ואליו מחובר המחשב המשחרר על פי הצורך קטעי הקלטה שקמילה יצרה בעת מסעה למולדתה בקווקז הרחוק עם מוזיקאים מקומיים אתניות אמיתית שנצרבה באלבום הבכורה שלה וכעת הצלילים הללו מצטרפים לביצועי השירים, קולות שירה ונגינה מעולם וזמן אחר…
והקצב עולה ופועם יותר ויותר, כאשר לצד סיפורי אנקדוטות במסגרתן חושפת קמילה פיסות נוספות מחייה בלי וילונות ומסכים מצטרף אלן אלייב, המתופף האגדי ממשפחת שבט אלייב הידועה, את אלן אנחנו מכירים כבר "מן זמן" בהרכבים הרבים בהם הוא מנגן, המשפחה הגדולה, הסלון של אלייב ובחפלות הליליות עם מיקי מיראל המוכר כבעלי המסעדה הגרוזינית ביפו "טש וטשה" עוד מימי מסעדת "ננוצ'קה" של ימי א' הסוערים בריקודים על הבר עם התופים. קמילה ואלן ניגשים לקדמת הבמה ממש מרחק נגיעת יד ממושבי הקהל כדי להמשיך את המופע עם הרבה קצב ושירה רועמת במחולות בלתי פוסקים, החוויה של קמילה נכנסת בכל לב, עין ואוזן הנוכחים במועדון, אי אפשר להישאר אדישים למופע הסוחף והנוגע עמוק בתוך הלב והנשמה.
עוד המופע ממשיך ואחרי שקמילה מבצעת שיר המוקדש לזכרה של סבתה היא גם מזמינה את אמה לבמה, האמא מנגנת כמה קטעי יצירה קלאסית של באך על הפסנתר חושפת את היסודות לאהבת המוזיקה שנטעו בקמילה בשנות חייה הראשונות, החיבור בין שתי הנשים הללו על הבמה מגיעה לשיאו כאשר צלילי היצירה "אדאג'יו" עולים מהפסנתר, קמילה לוקחת את הצד הווקלי ושרה בקולות שמימיים, לא סתם היא עוסקת בהוראת פיתוח קול, כשהיא רוצה היא שואגת רוקנרול, כשהיא רוצה היא לוחשת בחושניות וכשהיא באמת אבל באמת רוצה היא יודעת להחיות יצירות ווקליות בנות מאות בשנים, תפקיד השמור לאלו הנקראות זמרות אופרה, לקמילה יש את כל הקול הזה בתוך גופה הצנום…
בשלב מסויים אני מאבד את הפוקוס, הרגעים האחרונים של המופע נמשכים ונמשכים כאשר כל המשתתפים, הנגנים, הרקדנית וחברי ההרכב עולים לבמה כדי לתת הדרן ארוך של חפלה קווקזית סוחפת וסוערת, הקהל קם על רגליו ופותח בריקודים ומחיאות כפיים, הרגעים שלאחר הסיום גם הם נמתחים ונמשכים כאשר כמעט כל מי שמצוי באולם עומד בתור הארוך מאוד כדי לחבק את קמילה, לצלם סלפי ולהחליף מילה טובה וחמה. מגיע לה!!
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום שילי אראל
לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע, צילום יובל אראל
קטעי וידאו מהמופע, צילום אדוה אראל
