המופע של סטנלי קלארק במועדון רדינג 3 בנמל תל אביב, יום שני, 01.07.2019. מבקר הבית אדר אבישר הגיע למופע כדי לתהות על שאלות קיומיות. צילום לאה אבישר.
מושלם, אלוהי, וירטואוזי ומדהים… זהו חסכתי לכם זמן ומאמץ לקרוא את הביקורת שאמורה להיכתב כאן על הופעתו של "אלוהי" הבאס, סטנלי קלארק ולהקתו. ערב ממנו אתה יוצא את תחושה של "מה לעזאזל הלך כאן"? ערב שבו אתה מבין שנגעת כמעט בקודש הקודשים של היכולת המוסיקלית האולטימטיבית, ערב שמותיר כל מוסיקאי עם שאלות קיומיות קשות לגבי המשך דרכו המקצועית לנוכח הפרפקציוניזם האולטימטיבי שזרם מהבמה אל הקהל במשך כל דקות ההופעה.
תוסיפו על כך סאונד משובח, התנהלות אדיבה ולבבית של אנשי הביטחון, הסדרניות וצוות מועדון רידינג (וזה לא חדש כשמדובר במקום המדהים הזה), אשת יחסי ציבור יעילה שדואגת לאנשי התקשורת וקהל אדיר (שבחלקו הורכב מאגדות מוסיקה מקומיות כווירטואוז הבאס המקומי, יוסי פיין, אלוהי הגיטרה, חיים רומנו, אנשי סאונד כמנחם עולש ועוד), קהל שהגיב באופן אינטליגנטי למה שהלך על הבמה ושימש כקטליזטור למוסיקאים שניצבו על הבמה מולו. ותקבלו את אחד מערבי המוסיקה המדהימים ביותר שנראו במקומותינו.
לפני כשנתיים צפיתי בקלארק במועדון הבלו-נוט בניו יורק, הופעה אינטימית, בעיקר חומר אקוסטי שנשען על הקונטרבס והפסנתר. חלפו להם שנתיים, וכאילו שלא מדובר באדם בן 67, דומה שקלארק טיפס עוד קומה ביכולות שלו, מדהים, פרפקציוניסט המעמיד סטנדרטים כמעט בלתי אפשריים בנגינה, בקומפוזיציה ובעיבוד.
הערב נפתח ב"הצגת תכלית" של קלארק בנגינה על הבאס החשמלי הייחודי שלו. למרות שמהירות הווירטואוזית, הנגינה הייחודית, שקלארק לא מתיימר להיות לוליין בקרקס. הוא מזמן כבש את המעמד והמקום השמורים לאלוהים מוסיקליים. ובכל מקרה, זאת הייתה רק יריית הפתיחה. או אז הוא קרא לבמה את חברי להקתו המדהימים שפרצו במפלי פיוז'ן משובחים כאשר נגניו הצעירים של קלארק מוכיחים שגם בגל 23 אתה עשוי להגיע לירח.
כמו אומן רנסנס אמתי, קלארק אוסף בפינצטה את "התלמידים" שלו, ולא מפחד לעמוד בצד, כמו מורה שבע רצון, ולתת את כל הפוקוס לחברי להקתו הצעירים. קלארק אומנם הוא המנהיג הבלתי מעורער של ההרכב אך הוא מנהיג נאור ודמוקרטי שנותן ביטוי לכל אחד מהחברים, עד כדי כך שהמתופף, שאריק טאקר, קיבל במספק הזדמנויות קטעי סולו תופים שנמשכו למעלה מרבע שעה (היו מי שהרגישו שהסולואים היו ארוכים מדי), באופן אישי, חשבתי שהביטוי האישי לו זוכה המוסיקאי הצעיר הזה אפשר לקהל הישראלי לחוות וירטואוז פנומנאלי בפעולה – המתופף הצעיר הזה פשוט שובר את כל מה שידענו וחשבנו על מתופפים – יד שמאל מתופפת 3/5 ועוד יד ימין 4/4. הבחור לא מתעייף לשנייה והסגנון שלו שונה מכל מה שנשמע ונראה בארץ (באופן אישי הוא הזכיר מעט את בילי קובהאם ואת עומר חכים), אבל לא אטעה אם אכתיר את טאקר כ"מתופף הטוב ביותר שנראה במקומותינו בתקופה האחרונה).
דברים דומים ניתן לאמר על הפסנתרן בקה גוצ'יאשווילי, מן שילוב מוזר בין הארבי הנקוק, ג'ון קולטריין וצ'יק קוריאה. מוסיקאי מופנה שכאשר הוא מתפרץ כלמה שבא לך הוא ללכת לשוק הפשפשים הקרוב ולמכור את מערכות הקלידים שלך ולעבור לסריגה. מדובר בפסנתרן וירטואוז השולט בכל סגנון מוסיקלי אפשרי, מהיר כמו שד ויחד עם זאת מדויק ברמות של שעון שוויצרי.
ההרמוניות המדהימות, טכניקת הנגינה הייחודית והיכולות שלו להתבלט במקומות הנכונים בדיוק מדהים, כמו גם להעלם כמי שמספק רק צבע, מציבות את גוצ'יאשווילי כאחד מהפסנתרנים הטובים בעולם, (וכפי ששאלה לאה אשתי, שתחיה, אם הוא ככה בגיל 23, לאן יש לו לשאוף ?)
דברים דומים ניתן לאמר על נגן הקלידים קאמרון גרייבס. נגן וירטואוז שיודע בדיוק מתי להשתלב בחגיגה הכללית ולהעניק רגעים של נחת בסולואי קלידים עם סאונדים ייחודיים שמזכירים לרוב נגינה וירטואוזית על ויבראפון ומותירים כל חובב מוסיקה פעור פה ושמוט לסת.
ככלל, למרות המורכבות הטונלית והקצבית של המוסיקה של קלארק ולהקתו, היא לא מ"נג'סת", ולא "מנג'אזת"… לרוב מדובר על קטעים מלודיים מאד, מרתקים אך לא חופרים באוזן, קטעים שאינם יוצרים אנטגוניזם ומצליחים לסחוף את המאזין אל מחוזות חלומיים מלאי התעלות.
מעבר לכך קלארק הוא SHOWMAN, הוא הופך בלי בעיה את הקונטרבס הכבד לגיטרת באס כשהוא מנגן עליו בסגנון THUMPING ו – SLAPPING. בתחום הזה, יש מעט מאד נגני באס הנמצאים במקום בו ניצב קלארק (בניהם הד"ר מארקוס מילר, מוהאני דיי – הצעירה ההודית ויוסי פיין).
אבל מה שהפך את הקונצרט אמש לחוויה מושלמת הוא בעיקר המינון הנכון בין הקטעים – בחירה נכונה בין חדש לישן, בין פאנק לפיוז'ן, בין קטעים אקוסטיים שקטים בהובלת הכנר הווירטואוז אוואן גאר (שבעזרת סינטוז נכון לעיתים נשמע כמו מיילס דייויס בחצוצרה), לקטעי רוק-ג'אז מקפיצים. וכאמור, הסאונד, המאד מאד מדויק שהזכיר יותר סאונד של מערכת שמע ביתית איכותית.
"אי שם בשנות ה -70 נסעתי לפאריז וכנגן גיטרה, אמי רכשה עבורי כרטיסים להופעה של אליל נעורי ג'ף באק", נזכר בהתרגשות יוסי פיין, הנמצא בחופשה קצרה ממסע ההופעות האינטנסיבי של ההרכב שלו עם בן איילון, "לא יכולתי להסיר את עיני מנגן הבאס עם שיער האפרו, שלימים הסתבר שקוראים לו סטנלי קלארק. מיד בתום ההופעה הלכתי ורכשתי לעצמי את כל האלבומים שלו ולאחר מכן גיטרת באס וכל השאר הוא היסטוריה".
הפער של 45 שנות ניסיון בין קלארק לנגניו, רק העצים את התחושה, שכאן מדובר באירוע מוסיקאלי של פעם בחיים. קלארק הזכיר לי, בהקשר הזה ענקים כמיילס דיוויס שאפשרו למוזיקאים צעירים לפרוח בשלב מוקדם בקריירה שלהם.
ומעל לכל, נראה שכל חברי הלהקה נהנים ממה שהם עשים, נהנים מהקוטביות שבגישה – בין הרוקיסטיות והמטאליסטיות של גרייבס, לרצינות של פסנתרן קלאסי של בקה גוצ'יאשווילי.
מבחינתי, קלארק הוא ה"ג'ימי הנדריקס" של הבאס, ובמובן הזה מי שלא נכח אתמול באולם רידינג בנמל תל אביב, פשוט הפסיד הופעה היסטורית משובחת. "אין, אין תחליף לנגנים האלה של שנות ה-70", התלהב יוסי פיין, בסוף המופע, "הם מזן אחר ומביאים משהו אחר ובלתי נתפס" ולי, לא נותר אלא להסכים עם כל מילה של המאייסטרו המקומי שזכה לנגן עם דייויד בואי, לו ריד וסטנלי ג'ורדן.
ומילה לקהל הישראלי שגדש אתמול את אולם הרידינג – יפה שגם בעידן של עומר אדם ועדן בן זקן נמצא קהל שמגיע לקחת חלק בערב מוסיקלי מהמעלה הגבוהה ביותר, בקונצרט, שאין לי ספק שיכנס לפנתיאון המקומי של מופעי מוסיקה בלתי נשכחים.
קטעי וידאו מהמופע
